פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
5474/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אברהם מישון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 14.1.08 בע"פ 1514-11-07 שניתן על-ידי
כבוד השופטים: א' טל, נ' אהד ומ' פינקלשטיין
בשם המבקש:
עו"ד ערן צלניקר, עו"ד משה יוחאי
בשם המשיבה:
עו"ד שאול כהן
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בפתח-תקוה (פ 2743/06) בגין עבירה של ניסיון להחזקת נשק, לפי סעיפים 144(א) רישא ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של קשירת קשר להרוס נכס בחומר נפיץ, לפי סעיפים 499(א)(1) ו-456 לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום, בין המבקש ובין עיריית פתח-תקוה קיים סכסוך כספי. על רקע זה, פנה המבקש לאדם אחר עמו היתה לו היכרות מוקדמת, ואמר לו כי ברצונו לפגוע במכוניתו של ראש עיריית פתח-תקוה. המבקש ביקש מאדם זה כי ישיג עבורו נפצים לשם כך, והאדם הביע את הסכמתו לכך. מאוחר יותר, החל האדם האחר לשמש כסוכן משטרתי, ובהוראת מפעיליו העביר לידי המבקש נפצים שאינם תקינים.
ביום 27.2.2007 הרשיע בית משפט השלום בפתח-תקוה (כבוד השופטת
ד' עטר ) את המבקש בעבירות שיוחסה לו בכתב האישום. בית המשפט התבסס בהכרעת דינו בעיקר על עדותו של הסוכן, בדחותו את טענות המבקש כנגד מהימנותו של זה. מנגד, ציין בית המשפט כי התקשה ליתן אמון במבקש ולא מצא כי היה בגרסתו כדי לשקף את שהתרחש כהוויתו.
ביום 20.3.2007 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של ארבעים וארבעה חודשי מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה מסוג פשע; ושבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה מסוג עוון. עוד הורה בית המשפט על הפעלתו של מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש לתקופה של עשרה חודשים במצטבר לעונש המאסר שנגזר עליו, כך שסך הכל ירצה עונש של חמישים וארבעה חודשי מאסר בפועל.
על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 1514-11-07).
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' טל , נ' אהד ו- מ' פינקלשטיין ) דחה
ביום 14.5.2008 את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי בחן את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ואישר אותן, הן לגבי קבלת עדותו של הסוכן, והן לגבי הקביעה כי הנפצים שנתפסו בחזקת המבקש מהווים כלי נשק. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אינו מוצא מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
לטענת המבקש, שגה בית המשפט משהרשיעו בעבירה של קשירת קשר, הגם שלכאורה קשירת הקשר נעשתה עם סוכן משטרתי, ועל כן מדובר בעבירה של ניסיון בלבד. עוד טוען המבקש, כי שגה בית המשפט משהרשיעו בעבירה של ניסיון להחזקת נשק, משאין הנפצים מהווים נשק, אלא אך חלק נשק. עוד טוען המבקש כי היה על בית המשפט לאפשר את חשיפתו של דו"ח פסיכולוגי שנערך אודות הסוכן. בשולי הבקשה טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו חורג מרף הענישה שנקבע במקרים דומים.
מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, משאין היא מגלה עילה לקיום דיון "בגלגול שלישי". לגופו של ענין טוענת המשיבה כי עבירת הקשר השתכללה בטרם החל האדם האחר לשמש כסוכן, וכי יש לראות בנפצים משום כלי נשק. עוד סומכת המשיבה ידיה על החלטתו של בית המשפט בנוגע לחוות הדעת הפסיכולוגית.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שאין הבקשה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית או מגלה כל עילה אחרת המצדיקה מתן רשות ערעור. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של ענין. בכל הנוגע לעבירה של קשירת הקשר, הרי שאכן כטענת המשיבה, עבירה זו הושלמה עוד בטרם החל האדם הנוסף לשמש כסוכן משטרתי, ועל כן כל יסודות העבירה השתכללו במלואם כבר בשלב זה, ולא נפל כל פגם בהרשעת המבקש בה.
בכל הנוגע לעבירה של ניסיון להחזקת נשק, הרי שמחומר הראיות שעמד בפני בית המשפט, ובו גם חוות דעת שהוגשה מטעם המבקש, עולה בבירור כי הנפצים מהווים כלי נשק, אף בלא שיצטרפו למרכיבים אחרים. בטענתו של המבקש לפיה בשל העובדה שניתן לראות בהם גם חלקים מכלי נשק אין ממש, שכן אין באפשרות זו כדי לגרוע מהשתכללותה של העבירה האמורה.
לבסוף, בכל הנוגע לענין חוות הדעת הפסיכולוגית, איני מוצא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בענין זה, אשר עיין בחוות דעת זו, והתרשם כי כל החלקים הרלוונטיים מתוכה הועברו לידי המבקש.
באשר לעונש שהוטל על המבקש, הרי שהלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות הענין אין העונש חורג מהמקובל בעבירות בהן הורשע המבקש ואיני מוצא מקום להתערב בו.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ו'
בחשון התשס"ט (4.11.2008).
ש ו פ ט