רע"פ 5488/10 שלום כהן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בע"פ 25054-06-10 (כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 11.7.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום ברמלה (ת"פ 1357-07-09, כבוד השופטת ל' שלזינגר שמאי ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ); עבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיף 2 לפקודה; וכן עבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנוע [נוסח חדש], התש"ל-1970. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 8.7.2009 נהג המבקש ברכבו בעת שהוא יודע כי הוא נוהג בזמן פסילה, ללא רישיון רכב וללא ביטוח תקף וזאת לאחר שביום 12.1.2009 נשפט בבית משפט השלום ברמלה בתיק 183/07 ונגזר עליו, בין היתר, עונש של פסילה בפועל למשך שישה חודשים.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעקבות הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והורה על הפעלת עונש המאסר על תנאי של שבעה חודשים שהוטל עליו בתיק 183/07 בניכוי תקופת מעצרו; וכן גזר עליו עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מעל 12 חודשים; פסילת רישיון נהיגה למשך 20 חודשים; שישה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים; וכן הפעלת התחייבות בסך 5,000 ש"ח עליה חתם המבקש בתיק 183/07. בגזר דינו התייחס בית משפט השלום לעברו התעבורתי המכביד של המבקש ולכך שהעבירות בהן הורשע מצביעות על זלזול מוחלט בחוק ובפסיקותיו של בית המשפט. בית המשפט התייחס להמלצת שירות המבחן לפיה יש מקום להאריך את המאסר המותנה התלוי ועומד כנגד המבקש אך קבע כי בנסיבות אלה העונש הראוי הוא מאסר בפועל.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי העונש שהוטל עליו מוצדק וזאת, בין היתר, לאור העובדה כי הוא צבר לחובתו 107 הרשעות קודמות בתחום התעבורה ולאור זלזולו בהחלטות בית המשפט.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי יש להקל בעונשו וזאת, בין היתר, כיוון שעבר עבירה של נהיגה בזמן פסילה בלבד מבלי שנלוו לעבירה זו עבירות נוספות, כיוון שעבר את העבירה מתוך מצוקה כלכלית וכיוון שבית משפט השלום לא נתן משקל מספיק להמלצות שירות המבחן בעניינו. עוד טוען המבקש טענות שונות בנוגע להתנהלותה של השופטת ל' שליזנגר שמאי אשר ביניהן הטענה כי לא נהגה בעניינו ב"לב פתוח ובנפש חפצה".

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. בנוסף, כידוע, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). העונש שהוטל על המבקש אינו סוטה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה והולם את נסיבות המקרה, את עברו התעברותי העשיר ואת העובדה כי התנהגותו מעידה על זלזול בוטה בהחלטות בתי המשפט ובמערכת אכיפת החוק.

מטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות.

טענתו של המבקש לעניין המלצת שירות המבחן, אף היא דינה להדחות. כידוע, תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ואילו תפקידו של השופט הוא לאזן בין ההמלצה לבין שיקולים רלבנטיים אחרים, כדוגמת השמירה על ביטחונם של הנוהגים בכביש. בנוסף, ברור כי לא ניתן לראות בהחלטה שלא לאמץ את המלצות שירות המבחן כפגיעה באינטרס ההסתמכות של המבקש או כהתנהגות לא תקינה הפוגעת בעקרונות הצדק. כמו כן לא מצאתי כל פגם בהתנהלותו של בית משפט השלום במקרה זה או ראשית ראיה לכך שבית המשפט לא דן בעניינו של המבקש בלב פתוח ובנפש חפצה. הערכאות הקודמות איזנו כראוי בין נסיבותיו האישיות של המבקש לבין האינטרס הציבורי שבנקיטת מדיניות ענישה מרתיעה בעבירות מסוג זה הנובעת מהצורך במלחמה בקטל בדרכים. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר הבקשה נדחית.

החלטתי מיום 20.7.2010 בנוגע לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש – מבוטלת בזאת.

המבקש יתייצב ביום 4.11.2010 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה, לשם תחילת ריצוי עונשו.