רע"פ 5488/98 יהודה בנד נ. מדינת ישראל

1.המבקש ואדם נוסף (שמעון ממן) הואשמו בבית משפט השלום בחיפה (ת.פ. 3713/92) בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבה בידי עובד, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף. המבקש היה במועד האמור גזבר ומזכיר של המושב לימן. בתוקף תפקידו היה המבקש בעל זכות חתימה על שיקים של המושב. שמעון ממן שימש כמנהל חשבונות של המושב. השניים הואשמו כי בשני מקרים שונים זייפו שיקים של המושב וחילקו ביניהם את הרווחים. בכתב האישום נטען, כי המבקש חתם על השיקים והחתים מורשה חתימה נוסף ואילו שמעון ממן זייף את סכום השיקים לאחר חתימתם. הרווחים חולקו, לפי האמור בכתב האישום, בין השניים.

2.בית משפט השלום בחיפה (כבוד סגן הנשיא ר' חרסונסקי) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו. הרשעה זו נשענה על שני אדנים: האחד - עדותו המפלילה של שמעון ממן (שהודה בעצמו בביצוע העבירות והורשע בגינן). בית המשפט העדיף את גירסתו של העד ממן וציין: "נוטה אני לייחס מהימנות רבה יותר לגרסתו של שמעון ממן"; והאחר - הודאתו של המבקש בעבירות המיוחסות לו. הודאת המבקש התקבלה לאחר שבמשפט זוטא קבע בית המשפט כי למרות המצב הנפשי הקשה בו היה שרוי המבקש, חקירתו לא חרגה מהסביר, ההגיוני והמוצדק. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי התביעה הרימה את נטל ההוכחה הנדרש וכי המבקש לא הצליח להוכיח ספק סביר בדבר אשמתו. על המבקש הוטל עונש מאסר על תנאי של תשעה חודשים למשך שנתיים וכן קנס בסך 3000 ש"ח.

3.המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה ערעור כנגד הרשעתו (ע"פ 760/97). הערעור נדחה. בית המשפט (כבוד השופטים: ש' ברלינר, ס' ג'ובראן וע' גרשון) קבע כי מסקנתה של הערכאה הראשונה בדבר מהימנות הראיות כנגד המבקש והעדר ספק סביר לגבי הוכחתו אשמתו, מבוססת על מכלול הראיות ואין הצדקה להתערב בה. טענותיו של המבקש כנגד מידת האמון שנתנה הערכאה הראשונה לעדותו של שמעון ממן וכנגד קבילות הודאתו נדחו. נדחתה גם הטענה כי הוכח ספק סביר בדבר אשמתו של המבקש.

4.בפני בקשת רשות ערעור של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש מעלה עניינו שתי סוגיות בעלות חשיבות משפטית רחבה: האחת

- דיות הראיות במשפט הפלילי וניסוח פסק דין. טענה זו מופנית כנגד קביעתה של הערכאה הראשונה שציינה כי היא "נוטה" לייחס מהימנות רבה יותר לעדותו של שמעון ממן. לטענת המבקש דברים אלה מעידים על כך שהערכאות קמא הסתפקו במידת הוכחה אזרחית בהליך פלילי וכי מדבריה של הערכאה הראשונה עולה כי קיים ספק בשאלת מהימנותו של העד שמעון ממן, ממנו זכאי המבקש להנות. הסוגיה השניה - הינה שאלת המשקל שצריך להינתן למצבו הנפשי של נאשם בעת גביית הודאתו. לטענת המבקש שגו הערכאות דלמטה כאשר נמנעו מלקבוע כי הודאתו שניתנה במצב של מצוקה נפשית קשה איננה קבילה. לחילופין נטען, כי מצבו הנפשי של המבקש היה צריך להשפיע על משקלה של ההודאה.

5.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. לטענתה, למרות ניסיונו של המבקש להציג את בקשתו ככזו המעלה שאלות רחבות, אין בה אלא ניסיון לקיים דיון נוסף בשאלות שהן עובדתיות במהותן. לטענת המשיבה אין בפסקי דינן של הערכאות קמא סטייה מההלכות המשפטיות הנוהגות הן באשר לאופי הראיות הדרושות לצורך הרשעה בהליך פלילי והן ביחס לקבילותן של הודאות. נטען, כי הערכאות דלמטה קבעו כממצא כי יש להעדיף את גרסתו של העד שמעון ממן וכי המבקש לא הוכיח ספק סביר לאחר שגרסתו ביחס לאירועים נדחתה לגופה. באופן דומה נטען כי טענתו של המבקש ביחס למצבו הנפשי ולהשפעתו של קבילותה של הודאתו נבחנה לעומק ונדחתה אף היא על ידי הערכאות השונות. בהתאם, נטען כי אין להעניק למבקש רשות ערעור.

6.לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. בית משפט זה חזר וקבע לא פעם כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה. נקבע, כי יש לייחד רשות זו רק לאותם מקרים המעלים שאלה חוקתית, משפטית או ציבורית בעלת השלכות רחבות (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). למרות ניסיונו של המבקש להציג את בקשתו ככזו המעלה שאלות רחבות, אין בה אלא ניסיון כי נשוב ונבחן את קביעותיהן העובדתיות של הערכאות קמא. הרשעתו של המבקש באה לאחר שעדותו של שותפו לעבירות שמעון ממן נמצאה אמינה ולאחר שהצטרפה אליה הודאתו של המבקש. על יסוד הראיות שבפניהן קבעו הערכאות קמא כי אשמתו של המבקש הוכחה במידה הנדרשת בהליך פלילי וכי לא עלה בידי המבקש להצביע על ספק סביר בדבר אשמתו. באופן דומה נדחתה לגופה טענתו של המבקש בדבר השפעת מצבו הנפשי על קבילות הודאתו. בנסיבות אלה, אין הצדקה להעניק למבקש רשות ערעור. הבקשה נדחית.

הבקשה נדחית.