רע"פ 5495/10 מרואן מקאלדה נ. מדינת ישראל

1.

לבית-משפט השלום בנצרת הוגש כתב-אישום בו יוחסו למבקשים עבירות של תגרה במקום ציבורי, תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו והתנהגות פרועה במקום ציבורי. נטען, כי באחד מימיו של חודש יולי 2006 הגיעו שוטרים כדי להפריד בין ניצים, ולפתע מצאו את עצמם קורבנות לתקיפה מצד המבקשים. במהלך המשפט העלו המבקשים, בין היתר, השגות נגד קבילות הודעותיהם בחקירה, טענו כי נכון לזכותם בתום שמיעת ראיות המשיבה, וכי ראוי לעשות זאת גם מטעמים של הגנה מן הצדק. טענות אלו נדחו, ובעקבות הרשעתם נדונו המבקשים ל-6 חודש מאסר על דרך של עבודות שירות, מאסר על-תנאי וקנס, וכן חויבו לחתום על התחייבות להימנע מביצוען של עבירות דומות.

2.

בערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי שבו המבקשים וטענו, בין היתר, את אלה: נכון היה לקבל את טענתם כי אין לחייבם להשיב על האישומים שיוחסו להם או לפחות לאחד מהם; חלקן של החלטות הביניים שניתנו בערכאה הדיונית היו שגויות; ועומדת להם הגנה מן הצדק. בית המשפט המחוזי, בדחותו את הערעור, קבע כי העובדה שלא ניתן למבקשים להציג שאלות מסוימות בפני העדים לא פגעה בהגנתם. עוד נקבע, כי לא הוכחה עילה לפסול את הודעות המבקשים בחקירה, ומכל מקום מדובר בהודעות בהן יש הודאה חלקית בלבד (בעניינה של המבקשת), וכפירה מוחלטת (בעניינו של המבקש). לעניין הטענה כי אין להשיב על האשמה, קבע בית-המשפט המחוזי כי אפשר שהנמקתו של בית-משפט השלום לדחייתה היו שגויים. עם זאת, די היה בראיותיה האחרות שהביאה המשיבה עד אותו שלב כדי לבסס לכאורה את האישום נגדם. אף הטענה בדבר הגנה מן הצדק נדחתה, הן מן הטעם שזו התבררה דיה בפני בית-משפט השלום, והן עקב כך שהמבקשים לא השכילו לבססה כנדרש.

עם-זאת, נמצא כי בעת גזירת העונש לא ניתן משקל הולם לזמן הרב שחלף עד להגשתו של כתב האישום; לעובדה כי במהלך תקופה זו לא היו המבקשים מעורבים בעבירות נוספות; וכן שמדובר בבני זוג המטופלים בילדים קטנים ונעדרים עבר פלילי מכביד. לפיכך, הוחלט להעמיד את מאסרו של המבקש על 4 חודשים, ואת עונשה של המבקשת על 3 חודשים.

3.

בבקשה שבפני עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תוך שהם חוזרים על עיקר טענותיהם בערעור ומוסיפים עליהן חדשות. נטען, בין היתר, כי משקבע בית-המשפט המחוזי כי היה מקום לבחון את טענתם כי אין להשיב לאשמה, הוא עצמו היה מנוע מלעשות זאת והיה עליו להותיר את ההכרעה בידי הערכאה הדיונית. עוד נטען, כי בפני הערכאה הדיונית לא הוכח כי היה להם מניע לתקיפת השוטרים, ומשכך מתעורר ספק באשמתם. לחלופין, הם סבורים כי נכון היה להקל עוד בעונשם.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי קיומו של ערעור שני נועד ללבן סוגיות משפטיות עקרוניות, להן עשויה להיות השלכה על ציבור גדול של מתדיינים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 130 (1982)). עניינם של המבקשים אינו נמנה עם אלה, הואיל וגם אם מתעוררות שאלות במישור המשפטי, הן נובעות מתשתית עובדתית פרטנית שנבחנה בהרחבה על ידי הערכאה הדיונית, ושבה ונבחנה על ידי ערכאת הערעור. והרי ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי בית משפט שלערעור לא בנקל יתערב בממצאים שבעובדה, מקל וחומר ערכאת ערעור שניה.

אי לכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם בקשתו של המבקש 1 לעיכוב ביצוע העונש.