רע"פ 5526/07 חברת בני חליל סלימאן בע"מ נ. מדינת ישראל

ביום 8.5.2001 הוגש כתב אישום (ת"פ 1458/01) אשר תוקן מספר פעמים ובגרסתו הסופית ייחס למבקשים עבירה של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר, לפי סעיף 145(א); 204(א); 208; 253 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) וכן תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 1.3.2001 ובמועדים שונים נתגלו בכפר משהד, בגוש 17463 חלקה 2 (להלן: המקרקעין), ביצוען של עבודות בניה ושימוש במקרקעין הכולל בין היתר הצבת מכולה ממתכת בשטח של כ-32 מ"ר, הצבת שני מיכלי דלק, בניית שתי סככות, האחת בשטח של כ-288 מ"ר, בניית גדר פח, הגבהת מבנה שהותר בעבר לשימוש כמחסן ושימוש בו למשרדים וכן שימוש במקרקעין לניהול עסק לסחר בחומרי בניין ולחברת תובלה המפעילה ומטפלת במשאיות - כל זאת ללא היתר בניה ובעוד ייעוד הקרקע הינו חקלאי. יוער כי המשיבה ציינה בכתב האישום כי תבקש להטיל על הנאשמים, בין השאר, תשלום כפל אגרות וכפל היטל השבחה. כמו כן יצוין כי המבקשים 2-3 היו במועדים הרלוונטיים הבעלים והמנהלים בפועל של המבקשת 1.

ביום 13.5.2004 הרשיע בית משפט השלום בבית שאן (כבוד השופטת ע' מרדכי) את המבקשים בעבירות נשוא כתב האישום וזאת לאחר שהמבקשים הודו בכל העובדות אשר בכתב האישום. ביום 14.9.2006, לאחר ארבעה דיונים נוספים בהם נטענו טענות לעניין העונש, הוגשו חוות דעת שמאיות וכן נחקרו השמאים על חוות דעתם, גזר בית המשפט את העונשים הבאים: על המבקשת 1 הוטל קנס בסך 65,000 ש"ח; על המבקשים 2-3 הוטל קנס בסך 30,000 ש"ח כל אחד; המבקשים חויבו לחתום על התחייבות כספית בסך 60,000 ש"ח כי יימנע תוך 3 שנים מלעבור עבירה על סעיפים 204, 205, 210, 237, 240 לחוק; על המבקשים 2-3 הוטל מאסר על תנאי לשישה חודשים והתנאי הוא כי לא יעברו בתוך שלוש שנים עבירה על סעיפים 204, 205, 210, 237, 240 לחוק; הוצאו צו הריסה כנגד המבנים נשוא כתב האישום וצו להפסקת השימוש החורג בקרקע, וזאת בתוך 10 חודשים זולת אם יתקבלו היתרים כדין. לבסוף חויבו המבקשים ביחד ולחוד בתשלום כפל אגרה בסך 7,296 ש"ח וכן כפל היטל השבחה בסך 280,000 ש"ח.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי בנצרת.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ז' הווארי, ג' (דה-ליאו) לוי, א' הלמן) דחה בפסק דינו מיום 15.5.2007 (ע"פ 1323/06) את ערעור המבקשים בקובעו כי לא נמצא כל פגם בגזר דינו של בית משפט השלום אשר תואם בחומרתו את נסיבות העניין, היקף העבירות ותקופת התמשכותם. עם זאת הורה בית המשפט המחוזי על פריסת תשלום הקנס על פני 24 חודשים וזאת במקום 12 החודשים שנקבעו בגזר דינו של בית משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוענים המבקשים מספר רב של טענות המופנות בעיקרן כנגד מרכיב היטל ההשבחה אשר הושת עליהם. ראשית , נטען כי חוות הדעת של שמאי המשיבה נערכה בניגוד להוראות הדין ומשכך שגה בית משפט השלום אשר הסתמך עליה. שנית , נטען כי במהלך הדיון בית משפט השלום ציין כי גובה ההיטל אשר ייקבע בהסכמה על ידי הצדדים ינוכה בעתיד מכל סכום אשר יוטל על הקרקע עקב אישור התכנית החדשה. ואילו בגזר דינו של בית משפט השלום אין זכר לאותה 'הבטחה'. שלישית , נטען כי ניתן להטיל היטל השבחה רק לאחר שמאושר השימוש החורג במקרקעין. רביעית , נטען כי סעיף 218 לא הוזכר בכתב האישום ועל כן לא ניתן לעשות בו שימוש בשלב הענישה. כמו כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משסירב להאריך את מועד ביצועו של צו ההריסה על אף אישורה של התכנית החדשה בעת הגשת הערעור, עובדה אשר יש בה כדי להכשיר את השימוש החורג ואף לבטלו.

מנגד, טוענת המשיבה כי בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי. לטענתה אין ספק כי סעיף 218 חל גם על מקרים בהם השימוש החורג נעשה ללא היתר. עוד נטען כי לאור אופיו העונשי של סעיף 218 אין חובה לכלול אותו בכתב האישום מה גם שבפועל המשיבה ציינה במפורש בכתב האישום כי בכוונתה לבקש להטיל כפל היטל השבחה. לעניין טעויות שנפלו בחוות הדעת השמאית מטעם המשיבה מציינת המשיבה כי בצדק החליט בית המשפט המחוזי שלא להתערב בקביעות שבעובדה המבוססות על התרשמותו של בית המשפט ומקביעתו כי עדות שמאי המשיבה מהימנה עליו. לבסוף, לעניין הארכת תוקף ביצועו של צו ההריסה מציינת המשיבה כי בית משפט השלום עשה חסד עם המבקשים עת נתן ארכה בת 10 חודשים מה גם שעל פי התכנית החדשה המבנים נשוא כתב האישום מיועדים להריסה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, לא מצאתי בטענות המבקשים כל שאלה משפטית עקרונית אשר טרם נדונה, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). טענת המבקשים כי בית משפט השלום חייב אותם בהיטל השבחה בגין שימוש חורג בסכום החורג ממדיניות הענישה באופן מופרז, אינה מבוססת. כפי שציין בית המשפט המחוזי עניין לנו בסכום אשר מתאים לחומרת הנסיבות ואשר אינו מגיע לכדי הסכום המכסימאלי הקבוע לצד העבירות בהן הורשעו.

מעבר לדרוש יוער כי אף לגופו של עניין יש לדחות את בקשת רשות הערעור. מרבית טענותיהם של המבקשים נדונו בפרוטרוט על ידי בית המשפט המחוזי ולא מצאתי בבקשה שבפניי פנים חדשות לאותן טענות. כך ציין בית המשפט המחוזי כי לאור הוראותיו של סעיף 85 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לא היה הכרח להכליל את סעיף 218 בכתב האישום מה גם שהמבקשים ניהלו הליך הוכחות שלם במטרה לקבוע את גובה היטל ההשבחה. משכך אין הם יכולים לטעון כעת כי לא ניתנה להם הזדמנות להתגונן. כך גם ציין בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום התרשם לחיוב מחוות דעתו של השמאי מטעם המשיבה אשר נצמד לעובדות כהווייתם ועל כן העניק לה משקל מכריע. כך ציין בית המשפט המחוזי כי לאור מימדי השימוש החורג לצורך מסחרי ולמשך מעל חמש שנים, הרי שעשרת חודשי ההארכה אשר ניתנו עד לכניסת תוקפו של צו ההריסה וצו הפסקת השימוש החורג הינם הולמים. קביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי מקובלות עלי ולא מצאתי מקום להתערב בהן.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.