רע"פ 5538/12 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מזרחי, נועם ובר-עם) מיום 5.1.12 בתיק ע"פ 25376-07-11, בגדרו התקבל (חלקית) ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום (השופט רומנוב) מיום 16.6.11 בתיק ת"פ 9740-08. עניינה של הבקשה – היחס בין הרשעה בהטרדה מינית להרשעה במעשה מגונה, ועצם ההרשעה במקרה דנא במעשה מגונה ככל שהמדובר ביסוד הנפשי.

רקע והליכים

ב.

אלה העובדות הרלבנטיות לדיון בבקשה, כפי שנקבעו בשתי הערכאות הקודמות. המתלוננת עלתה למוניתו של המבקש, ובמהלך הנסיעה הוא הפנה אליה דברים מיניים בוטים, ונגע בזרועה (בגובה החזה) וברגלה (בכיוון המפשעה). על יסוד הדברים שאמר

למתלוננת הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה של הטרדה מינית; בכל הנוגע למגע הפיסי קבע בית משפט השלום, כי אף שהמעשים יכולים לגבש את היסוד העובדתי של עבירת מעשה מגונה, לא הוכח במידה הנדרשת קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לפי סעיף 348 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 ("לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים").

ג.

ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל (באופן חלקי). נקבע, כי "ממכלול ממצאיו וקביעותיו של בית-משפט קמא הוכח גם היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של מעשה מגונה" (עמוד 11). בין היתר הוטעם, "ניכר, כי שליחת יד, פעם אחר פעם בכארבע-חמש הזדמנויות, לעבר הזרוע והירך של המתלוננת, בקרבת החזה והמפשעה... נועדו למטרה של סיפוק תשוקות ויצרים מיניים או ביזוי מיני" (עמודים 12-11). התיק הוחזר לבית משפט השלום אשר גזר מחדש את עונשו של המבקש (שישה חודשי עבודות שירות, מאסר מותנה ופיצוי למתלוננת). בשולי הדברים נציין, כי המבקש זוכה בשתי הערכאות מעבירה של כליאת שווא.

הבקשה

ד.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה הנוכחית, המנומקת כדבעי. ניתן להצביע, בעיקר , על שתי טענות משפטיות העומדות במרכזה, אשר מצדיקות - לשיטת המבקש - מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128): ראשית נדרש המבקש לשאלת היחס בין הרשעה בעבירה של הטרדה מינית לפי סעיף 5 לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח - 1998 לבין הרשעה בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348 לחוק העונשין. הוזכר, כי לפי סעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית "הטרדה מינית היא... מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין", ונטען - בין היתר - כי הרשעה במעשה מגונה "בולעת" את ההרשעה בהטרדה מינית. במישור הקונקרטי נטען, "משהורשע המבקש במעשה מגונה לא ראוי היה להרשיעו גם בהטרדה מינית ודינו של אישום זה היה להתבטל"; במישור הכללי נטען, כי נדרשת הכרעה שיפוטית מנחה לגבי היחס בין שתי העבירות.

ה.

שנית

נדרש בא כוח המבקש להגדרה הרחבה-מאוד של עבירת מעשה מגונה ולאיזון הפנימי המושג באמצעות "יסוד נפשי מוגבר של כוונה" (סעיף 28 לבקשה), ועל רקע זה נטען כי שגה בית המשפט המחוזי, אשר "מעצם קיומו של היסוד העובדתי הרחב הסיק... ללא כל נימוק מהותי את היסוד הנפשי" (סעיף 30). במישור הקונקרטי נטען, כי המבקש ניסה "להתחיל" עם המתלוננת, והמגע מצדו נועד כדי להתחבב עליה ("באופן תיאורטי ייתכן, כי אם הצעותיו של המבקש... היו נענות אולי היה מנסה להגיע לגירוי או סיפוק מיני... אך האמירות והנגיעות במתלוננת לא נועדו מעל לספק סביר להביא לגירוי או סיפוק בפני עצמם"; סעיף 34 לבקשה). במישור הכללי נטען, כי נדרשת פסיקה מנחה בכל הנוגע ליחס בין היסוד העובדתי (הרחב) ליסוד הנפשי (הנדרש כדי לאזנו) בעבירת מעשה מגונה, ויש לדחות את גישת בית המשפט המחוזי הגוזרת את התקיימות היסוד הנפשי מהתקיימותו של היסוד העובדתי הרחב. חוסר הבהירות הקיימת, כך נטען, עולה כדי פגיעה בעקרון החוקיות, וקיימת איפוא הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הכרעה

ו.

לאחר העיון לא אוכל להיעתר לבקשה. סבורני כי התיק שלפנינו אינו מעלה את השאלות הנזכרות בבקשה. בכל הנוגע לסוגיה הראשונה יש לזכור, כי המבקש לא הורשע בהטרדה מינית לפי החלופה שבסעיף 3(א)(2) לחוק למניעת הטרדה מינית (חלופת המעשה המגונה) אלא לפי החלופה הקבועה בסעיף 3(א)(4) לאותו חוק ("התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות"). ממילא אין עסקינן ב"כפל הרשעה". נזכיר, כי בחוק למניעת הטרדה מינית נמנו המעשים המגונים כהטרדה לצורך החבות האזרחית לפי סעיף 6 לחוק, כמותם כסחיטה באיומים; ואילו החבות הפלילית על פי סעיף 5 באה רק על האמור בסעיף 3(ד) ואילך, בעוד הסחיטה באיומים והמעשים המגונים נותרים במגרש הפלילי ה"רגיל" שלהם. במישור הקונקרטי , האמירות אשר גיבשו במקרה דנא את עבירת ההטרדה המינית נאמרו בחלק אחד של הנסיעה (מהורדת הנוסעת הנוספת במרכז ירושלים ועד לעצירה ברמזור ביציאה מהעיר), ואילו המעשים המגונים בחלק אחר ממנה (מהיציאה מהעיר ועד אזור מחלף הראל); במישור הכללי , אין בשני פסקי הדין דיון עקרוני בשאלה הנזכרת, ואין הצדקה ליתן בעניינה רשות ערעור. נזכיר רק את האמור בהצעת החוק למניעת הטרדה מינית ( הצעות חוק תשנ"ז, 489), כי הערכים שהחוק בא להגן עליהם הם "כבוד האדם, חרותו, פרטיותו ושויון בין המינים", ועל אלה להיות לנגד עינינו.

ז.

בכל הנוגע לסוגיה השניה , אילו היה מתרשם בית המשפט המחוזי , כי נגיעותיו של המבקש נועדו רק כדי "להתחבב" על המתלוננת (ולא לשם גירוי מיני), אכן היה ראוי לזכותו. ואולם, בענייננו התרשם בית המשפט - כעניין שבעובדה - שהמגע אכן היה לשם גירוי מיני ; ואין להלום את הטענה, כי הניח את קיומו של היסוד הנפשי מתוך היסוד העובדתי. ולא למותר להזכיר: מדובר בנהג מונית אשר תוך כדי נהיגה שלח את ידו למפשעתה של הנוסעת במושב שלידו - וממצא עובדתי זה תומך בהכרעת בית המשפט המחוזי, כי אין מדובר רק בניסיון להתחבב על המתלוננת ("להתחיל אתה" כלשון המבקש), אלא במעשה שנעשה לשם גירוי מיני. אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנחה כללית , לפיה ניתן לגזור את היסוד הנפשי מתוך התקיימות היסוד העובדתי (אשר הוא אכן נרחב, ומאוזן באמצעות היסוד הנפשי, דבר התואם גם את השכל הישר); ככל שטוען המבקש, כי בעניינו שלו שגה בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להתקיימות היסוד הנפשי, מדובר בטענה עובדתית קונקרטית אשר אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 8223/11

עזרן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2437/11 דבאבסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ח.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.