פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
5552/10 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
דוד ברכה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.5.10 בע"פ 42259-03-10 שניתן על ידי כבוד
השופטים: ש' ברלינר – סג"נ, י' גריל – סג"נ ור' פוקס
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
עו"ד גדעון קוסטא
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 42259-03-10 (כבוד השופטים: ש' ברלינר – סג"נ , י' גריל ו ר' פוקס ) מיום 15.7.2010, בו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בחדרה (פ 1225/08, כבוד השופטת פ' ארגמן ).
כנגד המבקש ואדם נוסף (להלן: האחר ) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של פריצה לבנין שאינו דירה וביצוע גניבה בצוותא, לפי סעיפים 29 ו-407(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי הנטען בכתב האישום ביום 20.2.2008 התפרצו המבקש והאחר למפעל ונטלו ממנו 5 "דיזות" ברזל בשווי של 10,500 ש"ח. לאחר שהעמיסו רכוש זה על מכוניתו של המבקש, התפרצו המבקש והאחר למפעל נוסף, ממנו ונטלו מכלי נירוסטה וחומרי נירוסטה שונים בשווי כולל של 7,300 ש"ח. המבקש הורשע בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום על פי הודאתו. ביום 8.3.2010 גזר בית המשפט על המבקש שמונה עשרה חודשי מאסר בפועל ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי.
על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. ביום 15.7.2010 קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את הערעור, וקיצר את תקופת המאסר בפועל לשלושה עשר חודשים, ואילו רכיב המאסר המותנה הושאר על כנו.
מכאן הבקשה שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי עניינו מקים עילה למתן רשות ערעור בשל היותו מעורר "בעיה אנושית מצפונית", לנוכח הנזק הרב שיגרם לו בשליחתו למאסר בפועל. המבקש טוען כי אף שיקולי צדק מחייבים העתרות לבקשתו. כן, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא אימץ את המלצת שירות המבחן שלא להשית עליו מאסר בפועל זאת לאור התהליך השיקומי אותו הוא עובר, ולאור נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, כל כולן של טענות המבקש מופנות כנגד חומרת העונש שהוטל עליו. אולם, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי נתן דעתו להתרשמותו של שירות המבחן מהמבקש, כמו גם להמלצתו. כן, הביא בית המשפט בחשבון את התהליך השיקומי בו החל המבקש ואת נסיבותיו האישיות. אך, אל מול אלו ניתן משקל לחומרת המעשים, לשיקולי גמול והרתעה "יחד עם מתן אופק ועידוד למערער ... להמשיך את הליך השיקום אותו החל". בנסיבות אלו, אני מוצא כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי הינו ראוי ומאוזן.
סוף דבר הבקשה נדחית, וממילא נידחת אף הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עימה.
ניתנה היום, י"ד באב התש"ע (25.7.2010).
ש ו פ ט