רע"פ 5554/13 אייל משה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש קיבל דו"ח חנייה לאחר שהחנה את רכבו במקום המיועד לפריקה וטעינה. המבקש ביקש להישפט, וטען כי היה רשאי לחנות במקום משום שיש לו תו נכה. בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט א' גורדון ) קבע כי המקום שבו החנה המבקש את רכבו, הוא המקום היחידי באזור השמור לצרכי פריקה וטעינה, ונוכח פרק הזמן המשמעותי שבו חנה רכבו במקום (כשעה), גרמה חנייתו להפרעה ממשית לתנועה. לפיכך לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993 (להלן: חוק חניה לנכים ). על המבקש הוטל קנס בגובה 100 ש"ח. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) דחה את ערעור המבקש, וסמך את ידיו על הכרעת הערכאה הדיונית. מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי חנה במקום לצורך פגישה עם נציג הביטוח הלאומי, ולא הייתה לו שליטה על משך הפגישה. עוד הוא מציין כי עיריית ירושלים מצאה לנכון להציב במקום היחיד המיועד לחניית נכים ברחוב, מתקן מחזור לבקבוקים, ויש ליתן לכך משקל בקביעת אחריותו.

2.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור בערכאה שלישית תינתן רק כאשר הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). השאלה הכללית הנוגעת לחניית רכב נכה באזור המיועד לפריקה ולטעינה נבחנה בהרחבה בפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין ברע"פ 5273/12 גיא נ' מדינת ישראל (9.5.2013), וקביעותיו יושמו על-ידי בית המשפט המחוזי. מדובר אפוא בשאלה יישומית, שאינה מקימה עילה למתן רשות ערעור, אחרי שעניינו של המבקש נבחן על-ידי שתי ערכאות.

הבקשה נדחית אפוא.