רע"פ 5565/11 מנסור מוחסן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (עפ"ת 43286-05-11, כבוד השופטת א' הלמן ) מיום 27.6.2011, שבמסגרתו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בנצרת (פ"ל 159-06, כבוד סגן הנשיא, השופט ח' סבאג ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה, עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, וכן עבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בתוקף. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 20.2.2006, נהג המבקש במשאית ללא רישיון, ללא פוליסת ביטוח, ובעת שידע כי הוא פסול מלנהוג בעקבות עונש שהוטל עליו בתיק קודם.

ביום 6.5.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וביום 12.4.2011 הטיל עליו עונש של שבעה חודשי מאסר בפועל; שבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; שנה פסילה; וכן שישה חודשי פסילה על תנאי. בגזר דינו התייחס בית המשפט לכך שלמבקש עבר תעברותי מכביד, הכולל 28 הרשעות קודמות, כאשר שתיים מהן הן בגין עבירות של נהיגה בזמן פסילה. עוד ציין בית המשפט, כי שירות המבחן נמנע מהמלצה כלשהי בעניינו של המבקש. בית המשפט התייחס לכך שמדובר באירוע שהתרחש בשנת 2006, אך ציין כי גזר הדין ניתן זמן רב לאחר הכרעת הדין בשל העובדה שהמבקש לא התייצב לדיון. עוד קבע בית המשפט, כי אין מקום להסתפק בהטלת מאסר מותנה, שכן במקרים קודמים, בהם הוטלו על המבקש עונשים של מאסר מותנה, לא היה בכך די כדי למנוע ממנו לחזור ולנהוג בזמן פסילה.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע, כי לא מצא מקום להתערב בגזר הדין שהוטל על המבקש, זאת, בין היתר, לנוכח העובדה שהמבקש התעלם בעבר מגזרי דין שהורו לו להפקיד את רישיון הנהיגה, והוכיח כי אינו נרתע מלשוב ולבצע עבירות דומות. עוד קבע בית המשפט, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חורג מרף הענישה הראוי.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הקל בעונשו. המבקש טוען, בין היתר, כי העונש שהוטל עליו חורג באופן קיצוני מרף הענישה הראוי וכי בית המשפט התעלם מנסיבותיו האישיות. עוד טוען המבקש, כי מאז ביצוע העבירה, בשנת 2006, לא נרשמו לחובתו הרשעות נוספות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הבקשה אינה מעלה טענה בעלת חשיבות כללית כאמור ומתמקדת אך בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה. בנוסף, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת. מטעמים אלה בלבד דין הבקשה להידחות.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. העונש שהוטל על המבקש הינו עונש הולם בנסיבות המקרה, אשר אינו סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה, ומאזן כראוי בין השיקולים השונים, וביניהם נסיבותיו האישיות של המבקש וחומרת העבירות שביצע. המבקש כבר הוכיח בעבר, כי לא ניתן לתת בו אמון, וכי עונשים מותנים אינם מרתיעים אותו מלחזור ולבצע את העבירות בהן הורשע. נסיבות אלה מחייבות ענישה מרתיעה, בדמות עונש מאסר בפועל, על מנת להרתיע את המבקש מלחזור ולנהוג בזמן פסילה, ובכך לסכן את חייו ואת חיי כלל הנהגים בכבישים. טענתו של המבקש בדבר הזמן הרב שעבר מאז בוצעו העבירות בהן הורשע, אף היא דינה להידחות, ולו רק מהטעם שגזר הדין ניתן זמן רב לאחר הכרעת הדין בשל ניסיונות לאתרו, אשר כללו גם צווי הבאה. בנסיבות אלה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה אין הצדקה להתערב בעונש שהוטל על המבקש.

סוף דבר הבקשה נדחית.