רע"פ 5569/07 אברך בן טובים נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב הרשיע את המבקש, בהעדרו, בעבירות של נהיגה ברכב שרישיונו פקע, נהיגה ללא פוליסת ביטוח, ושימוש ברכב שעה שחל איסור על השימוש בו. בהמשך, נגזרו למבקש חמישה חודשי פסילה, שלושה חודשים נוספים על-תנאי וקנס בסך 1,000 ש"ח.

2.

בעקבות כך פנה המבקש לבית-המשפט לתעבורה בבקשה לביטול פסק-הדין, ולאחר שבקשתו נדחתה, הוא הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי. לטענתו, ביטוח הרכב היה בתוקף שעה שנהג ברכב, ולפיכך נכון להקל בעונשו, ונכון לעשות זאת גם מאחר ופסילתו מנהיגה תפגע בפרנסתו-שלו ובפרנסתם של בני משפחתו. בית-המשפט המחוזי לא ראה מקום לקבל את הערעור, תוך שהוא מדגיש כי לאור עברו התעבורתי המכביד של המבקש, אין בעונש חומרה כלשהי. עוד צוין, כי המבקש לא התייצב לדיון על אף שהוזמן כדין, ומשכך ההחלטה שלא לבטל את פסק-הדין – בדין יסודה.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור, ובפיו אותן טענות אשר נטענו בפני בית משפט קמא.

אין בידי להיעתר לבקשה באשר היא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. אם היו בידי המבקש ראיות לכך שלא חטא בחלק מהעבירות שיוחסו לו, היתה מוטלת עליו החובה להתייצב בבית המשפט ולטעון את טענותיו, ומטעמים השמורים עמו בחר שלא לעשות זאת. העולה מכך הוא כי מכוח הוראתו של סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מותר היה לראות בו כמי שהודה בעובדות, ועל כן לא נפל פגם כלשהו בהרשעתו. באשר להשגות כנגד העונש, הלכה היא כי חומרת העונש לכשעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור, ולא מצאתי כי בעניינו של המבקש הוכחה עילה לסטות מכלל זה ( רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 ).

הבקשה נדחית.