רע"פ 5574/10 יצחק נשיא נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בע"פ 7231-03-10 (כבוד השופטים א' טל-סג"נ , מ' פינקלשטיין

ו צ' דותן ) מיום 17.5.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה בת"פ 2393/06 (כבוד השופטת ד' עטר ).

המבקש הורשע בבית משפט השלום, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של ניסיון לקבלת רכב גנוב לפי סעיף 413י יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), וכן בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. הוא נדון ל-12 חודשי מאסר, ונקבע כי 8 חודשים מתוכם יצטברו לעונש מאסר שאותו מרצה המבקש ו-4 חודשים יהיו חופפים. בנוסף הוא נדון ל-10 חודשי מאסר על תנאי ולקנס בסך 3,000 ש"ח. על פי הנטען בכתב האישום בו הורשע ביום 19.4.2005 נגנב רכבו של המתלונן. באותו יום התקשר גנב הרכב אל המתלונן ודרש סך 8,000 ש"ח עבור החזרת הרכב. המתלונן הגיש תלונה במשטרה. יום לאחר מכן, פנה המתלונן אל המבקש, דרך מכר משותף, כדי לבדוק האם ביכולתו לסייע בהשבת הרכב. המבקש שוחח עם אדם אחר, בשם נאסר, אשר דרש לדבריו 13,000 ש"ח עבור השבת הרכב. כמו כן ביקש המבקש מהמתלונן 100 דולר, ובנוסף ביקש ממנו לבטל את התלונה שהגיש. המתלונן סירב לבטל את התלונה. לאחר מכן התקשר המבקש אל המתלונן והציע לו שהוא עצמו ירכוש מהמתלונן את הרכב תמורת 10,000 ש"ח, והוסיף כי בכוונתו לרכוש את הרכב מהגנבים תמורת כ-13,000 ש"ח. באותו יום נפגשו המבקש והמתלונן ברח' הגר"א בפתח תקווה, ושם נעצר המבקש על ידי שוטרים שהתלוו למתלונן. באותה עת נמצאו ברכבו סכין קצבים וסכין נוספת, ועל כך הורשע בעבירה של החזקת סכין שלא כדין.

המבקש ערער כנגד הרשעתו בעבירה של ניסיון לקבלת רכב גנוב, וכן כנגד חומרת העונש. ביום 17.5.2010 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו בקובעו כי לאחר שהמבקש נוכח לדעת כי המתלונן לא היה מוכן להצעתו הראשונה, הוא זיהה את פוטנציאל הרווח הטמון בקבלת הרכב לידיו, ואז גמלה בליבו הכוונה לרכוש את הרכב בעצמו, ובכך שהחל להוציא את תוכניתו זו אל הפועל, נחצה הקו שבין ה"הכנה" לבין

ה"ניסיון" בהתאם להלכות של בית משפט זה. כמו כן, נקבע שיש לדחות גם את הערעור לגבי חומרת העונש.

מכאן הבקשה שלפניי.

המבקש טוען כי שגה בית המשפט כאשר הותיר על הרשעתו בניסיון לגניבת רכב על כנה. לטענתו הוא כלל לא ניסה להשפיע עת המתלונן למכור לו את הרכב, והוא כלל לא התכוון לקנות את הרכב, אלא להחזיר למתלונן את האמון ביכולתו להשיב את הרכב, ועל כן אין להרשיעו בעבירות הניסיון.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה

מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

מעבר לנדרש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלה המשפטית האם מעשיו של המבקש הינם בגדר ניסיון לביצוע עבירה או שמא הם רק מעשי הכנה. נראה כי עיקר טענותיו של המבקש נוגעת בראש ובראשונה

ביישומם של ההלכות המשפטיות על המקרה שלפנינו. אין מדובר כאן בפסיקות הנוגדות הלכות של בית משפט זה, אלא בעיקרו של דבר – ביישומם של ההלכות המוכרות על המקרה הנדון. באופן טבעי, יישומם של הלכות אלו יניב לעתים הכרעות שונות, לאור הצורך באיזון בין השיקולים השונים בכל מקרה לגופו. אך עצם קיומם של טענות באשר ליישומם הקונקרטי במקרה כזה או אחר אינם באים, בדרך כלל, במקרים המצדיקים דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה.

יתר על כן, הלכה היא, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור, אלא במקרים חריגים ביותר (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"א 8566/06 אמריקור שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ'

מליבו ישראל בע"מ , פס' 28 לפסק דיני (טרם פורסם, 8.11.2009); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים

כרך ב 1945 (2009)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחרוג מהלכה זו. טענותיו של המבקש נדונו לעומק ובצורה יסודית ביותר על ידי שתי ערכאות ונדחו בצורה מבוססת ומנומקת. כעת המבקש לא מעלה טענות חדשות, אלא חוזר על הטענות שנידונו והוכרעו בערכאות הקודמות, בין היתר על בסיס ממצאים עובדתיים, וכאמור לא על נקלה תתערב ערכאת ערעור שנייה בקביעות כגון דא.

סוף דבר, הבקשה נדחית