רע"פ 5577/10 יצחק יצחק נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בנתניה, על פי הודאתו ובגדרו של הסכם טיעון, בעבירות של הונאה בכרטיס חיוב, קבלת דבר במרמה, ניסיון לקבל דבר במרמה, סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, החזקת ציוד לזיוף כרטיס חיוב ושיבוש מהלכי משפט. מכוח הסכם הטיעון עתרה המשיבה לדון את המבקש ל-12 חודשי מאסר, מאסר על תנאי וקנס, בעוד שההגנה היתה רשאית לטעון לעונש כהבנתה.

בית-המשפט קבע כי נוכח חומרתן של העבירות היה המבקש ראוי לעונש חמור מזה לו עתרה המדינה, אולם נוכח הודאת המבקש והחרטה שהביע הוחלט להעמיד את העונש על עשרה חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי וקנס. המבקש ערער על גזר-הדין לפני בית-המשפט המחוזי מרכז, שם טען כי הערכאה הדיונית החמירה עמו נוכח העובדה כי עברו הפלילי אינו מכביד ומדובר במאסרו הראשון. אולם, בית-המשפט המחוזי לא מצא כי הוכחה בפניו עילה לשנות מן העונש והערעור נדחה.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות להביא את עניינו גם בפני בית משפט זה, ולכך אין בידי להיעתר. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650 (2003)), ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם.

אי לכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעכב את ביצוע העונש.