רע"פ 5585/03 דוד כנפו נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית-משפט השלום בבאר-שבע, על-יסוד הודאתו, בעבירה של מעשה מגונה בפומבי, על כך שהתהלך בשכונת נווה נוי בבאר-שבע ביום 2.2.2002 בשעות הערב המוקדמות, כשלגופו חלוק מגבת בלבד, וחשף את איבר מינו בפני שתי קטינות שטרם מלאו להן 16 שנים, ללא הסכמתן.

בית-משפט השלום (כבוד השופט ג' טהר-לב) גזר על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל וכן הפעיל עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים, שנגזר על המבקש בתיק קודם, מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר. עונש המאסר בפועל הועמד, איפוא, על 18 חודשים במכלול. כמו כן, גזר בית-המשפט על המבקש עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים. בית-המשפט דחה את המלצת שירות המבחן להטיל על המבקש צו מבחן טהור. זאת, לנוכח ריבוי המעשים המגונים שביצע המבקש בעברו לרבות בקטינים, ולנוכח כשלון הטיפוליים התרופתיים שעבר המבקש לדיכוי דחפיו המיניים, כשלון הנובע, בין היתר, מהימנעותו של המבקש ליטול את התרופות שקיבל.

2.המבקש ערער על גזר-הדין וטען כי שגה בית-משפט השלום בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן לגבי העונש הראוי ולא נתן משקל הולם לנסיבות העבירה, להודאתו וכן לכך שהחל בתהליך שיקומי, במסגרתו הוא מקבל טיפול תרופתי סדיר. בתסקיר שהוגש מטעמו לקראת הדיון בערעור, אישר שירות המבחן כי המבקש אכן משתתף מזה 8 חודשים בקבוצה טיפולית לעברייני מין, הכוללת טיפול תרופתי והמליץ על המרת עונש המאסר שהושת עליו בצו מבחן ובעבודות שירות.

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים י' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ) דחה את הערעור, בקובעו כי אין טעם להטיל על המבקש צו מבחן נוסף, לאחר שהמשיך במעשיו המיניים-העברייניים בתוך תקופת המבחן ובעת שעונש מאסר מותנה היה תלוי ועומד נגדו. בית-המשפט הוסיף והדגיש בהחלטתו כי העובדה שהמבקש הפסיק בעבר, על דעת עצמו, את הטיפול התרופתי - פעם בשל רצונו להינשא ולהקים משפחה ופעם אחרת בשל היעדר מימון - מעידה על כך שאינו מבין את חומרת מצבו ובכך יש כדי להעצים את מסוכנותו לציבור הרחב בכלל ולציבור הקטינים בפרט.

3.מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. לטענת המבקש, מן הראוי להיעתר לבקשה משום שהפסקת תהליך השיקום גורמת לו עיוות הדין וכן משום שהמקרה דנן מעורר שאלות כלליות ובכללן: שיקולי הענישה בעבירות מין על רקע מחלה, משקלו של תסקיר שירות המבחן במקרים כגון-דא והחלופה העונשית של צו המבחן הטהור כחלופה ראויה.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור בציינה כי לא נגרם למבקש כל עיוות דין וכי השאלה המתעוררת בתיק זה מצומצמת בהשלכותיה לנסיבות המיוחדות הנוגעות לעניין.

4.הכלל הוא כי אין ליתן רשות ערעור אלא במקרים בהם עולה שאלה חוקתית, ציבורית או משפטית, בעלת השלכות החורגות מנסיבות המקרה הבודד, או למיצער מקום שבו נגרם עיוות-דין חמור (רע"פ 8457/99 ענת קולוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כל הטענות המועלות בבקשה שבפני קיבלו מענה בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות, אשר שקלו את חוות-דעתו של שירות המבחן אל מול חומרת המעשים והישנותם, חרף פיקוחו של שירות המבחן וחרף הטיפולים התרופתיים. קביעתן של הערכאות קמא כי צו מבחן נוסף לא יועיל ולא ימנע את הישנות המעשים, צומחת מתוך התנהגותו של המבקש עד כה, והיא מתבקשת והגיונית בנסיבות שנתבררו.

סוף דבר – לא מצאתי עילה מבוררת לאפשר דיון שלישי בעניינו של המבקש.

הבקשה נדחית.