פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
5595/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
מלכה אביחי – ת.ז. 03907308-5
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.6.07 בע"פ 2110/07 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ש'
וסרקרוג – סג"נ, ר' שפירא ומ' פינקלשטיין
בשם המבקשת:
עו"ד צבי אבנון
בשם המשיבה:
עו"ד אורי כרמל
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בקריות כתב אישום (ת.פ. 424/04), המייחס לו עבירה של התפרצות למקום מגורים או תפילה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ועבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 18.6.01 בשעה 13:30 או בסמוך לכך, התפרץ המבקש יחד עם אחר, שזהותו אינה ידועה למשיבה, לביתה של הגברת ח.א. בקרית-ביאליק (להלן: הבית ), בכך שפתח את דלת ההזזה האחורית ונכנס לתוך הבית בכוונה לבצע בו גניבה. בנסיבות הללו, נשאו ונטלו המבקש והאחר מהבית, מארון בתוך חדר השינה, כספת שהכילה כ-40,000 דולר אמריקאי, 34,000 ש"ח, 4,000 מרק גרמני ותכשיטים שונים של הבעלים (להלן: הרכוש ), ללא הסכמת הבעלים, במרמה ובלי תביעת זכות בתום-לב, כשהם מתכוונים לשלול את הרכוש שלילת קבע מבעליו.
בית-משפט השלום בקריות (כבוד השופט מ' ארגמן ) הרשיע, ביום 4.7.06 את המבקש בעבירות המיוחסות לו. ביום 15.1.07 ניתן גזר הדין בו הושת על המבקש עונש של 8 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה אחת או יותר מהעבירות המפורטות בפרק י"א סימנים א', ג', ד', ה' ו- ה'1 לחוק העונשין ויורשע בהן, וכן מתן פיצוי למתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח.
על פסק הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה.
בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים ר' שפירא ומ' פינקלשטיין ) דחה, ביום 14.6.07, את הערעור על שני חלקיו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי.
עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי ההרשעה מתבססת על עדות מפי השמועה. לטעמו, בנסיבות הענין לא ניתן להחיל את החריג של "רס גסטה". לטענתו, אין מקום להחיל כלל זה, אשר מלכתחילה הוא חריג לכלל הפסילה בדבר עדות שמועה, ובהיותו חריג הוא מחייב פירוש מצמצם. לטענת בא-כוח המבקש, ככל שיש מקום לכלל זה, יש להחילו רק לגבי עדות שמיעה במעלה הראשונה ולא במעלה השלישית.
מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, כל טענות המבקש נבחנו על-ידי הערכאות הקודמות, אשר פירטו היטב את הטעמים שביסוד הכרעתם, ואין כל עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לטענת בא-כוח המשיבה, שאלת אמינות קליטת מספר הרכב על-ידי עד הראייה ומידת הדיוק בהמשך העברתו על-ידי העדה עדי לוקסנבורג (להלן: עדי ) ורפ"ק אהד טל (להלן: רפ"ק טל ), הוא ענין עובדתי שהתברר בבית המשפט. לאחר שמיעת כל העדים, קבע בית המשפט, כי אין כל ספק שהמספר שרשם העד יוסף שכנר (להלן: שכנר ) על כף ידו, הוא המספר שכתבה העדה עדי, והוא המספר שנרשם במזכרו של רפ"ק טל. בנסיבות אלה, אין כל מקום להתערבותו של בית-משפט זה, ודין בקשת רשות הערעור להידחות.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת
חניון חיפה .
יתרה מכך, המבקש מעלה טענות המכוונות בעיקרן כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות. כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם); מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).
טוען בא-כוח המבקש, כאמור, כי ההרשעה בוססה על סמך עדות שמועה. טענה זו דינה דחייה.
בענייננו, ההרשעה התבססה על מספר ראיות נסיבתיות. ואלו הן: האחת , עד ראייה שכנר שזיהה את מספר הרכב ששימש את הפורצים ורשם את מספר הרכב על כף ידו. הגם שמספר הרכב נמחק מזכרונו של העד, הוא הוקרא על-ידו תוך כדי האירוע עצמו לעדה עדי, אשר שמעה מפי עד הראייה את מספר הרכב, רשמה אותו על פתק ומסרה אותו לרפ"ק טל. רפ"ק טל העתיק את תוכן הפתק לזכרון דברים והעיד בבית המשפט, כי עדי מסרה לו פתק עליו רשום מספר הרכב. הפתק לא הוצג בבית המשפט מאחר ונעלם. לא היתה מחלוקת, כי מספר הרכב שנרשם זוהה כרכב בו עשה המבקש שימוש. השניה , זיהויו של המבקש באלבום התמונות המשטרתי. בענין זה נקבע, כי העדה אולגה פולקנוב (להלן: פולקנוב ) זיהתה את תמונת המבקש באלבום התמונות כ"דומה מאוד" לדמות האדם שנמלט מהאירוע. עדות זו צורפה לראיות בדבר הימלטות רכבו של המבקש מהאירוע. השלישית , שתיקתו של המבקש במשטרה ותשובותיו הקצרות בבית המשפט. בענין זה קבע בית המשפט, כי שתיקה זו, בנסיבות המקרה, מהווה חיזוק ממשי המוסיף נופך של מהימנות לראיות התביעה.
כל העדים העידו בבית המשפט, ובית המשפט נימק בפסק-דינו את העובדות האמורות ואת מהימנות העדים וכנותם. עדי העידה כיצד רשמה את המספר שהוקרא לה על-ידי שכנר על גבי פתק, וזיהתה את שכנר כמי שקרא באוזניה את המספר שרשמה. היא העידה כיצד מסרה את הפתק לידי רפ"ק טל. רפ"ק טל העיד כיצד תפס את הפתק שרשמה עדי, סימן אותו, ורשם במזכר את נסיבות קבלת הפתק לידיו, תוך רישום תוכן הפתק ומספר הרכב. רפ"ק טל העיד, כי העתיק את מספר הרכב במדויק מהפתק למזכר. בחקירתו של שכנר לא עלתה כל טענה בדבר מהימנות או בדבר חשש למסירת מספר שגוי של הרכב לעדי; גם בחקירתה של עדי לא הועלתה כל טענה בדבר מהימנות הרישום בפתק, או חוסר התאמה בין מה שנמסר לה על-ידי שכנר לבין מה שרשמה.
מקובלת עלי קביעתו של בית-משפט השלום כי עדותה של עדי לוקסנבורג הינה אמנם עדות מפי השמועה, אולם היא מהווה ראיה קבילה לאמיתותה, במסגרת חריג האמרה הספונטאנית לכלל הפוסל עדות שמיעה, הידוע כ- Res
Gestae , המצוי בסעיף 9 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ), הקובע:
" אמרה עד
בעת ביצוע עבירה
9.
עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט ."
[ההדגשה הוספה – ס.ג'.]
נראה, כי עדותה של עדי לוקסנבורג מקיימת את כל התנאים הקבועים בסעיף 9 לפקודת הראיות, ולכן היא מהווה ראיה קבילה לאמיתותה.
לא היה חולק, כי היחיד שזיהה את מספר הרכב שנמלט היה שכנר. וכך קבע בית-משפט השלום בעמ' 64 להכרעת דינו:
"העדות היחידה, שהינה קבילה לאמיתות תוכנה, ... הינה עדותו של מר שכנר".
בענין זה החליטו הערכאות הקודמות - בהתאם להלכה הקבועה בע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(5) 460 (להלן: הלכת ז'אפר ) - לסמוך על דיווח שאינו מכלי ראשון לגבי מספר רכב שנמסר על-ידי עד ראייה לאירוע עברייני. ב הלכת
ז'אפר
נקבע, כי הטעם העיקרי לכלל הפוסל עדות שמיעה הוא בשל העובדה שמדובר באמרה שהיא מחוץ לכותלי בית המשפט מבלי שניתן לבחון את אמיתותה בחקירה נגדית. שם, הרחיבה חברתי השופטת ד' דורנר את תחולת החריג מפי השמועה מעבר לתנאים הקבועים בסעיף 9 לפקודת הראיות, גם על מקרה שבו מתנדב שסייע ליומנאי במשטרה, העיד כי קיבל הודעה מאישה שזהותה לא נודעה לו, שמסרה, כי היא רואה את השודדים נוסעים ברכב מסוג הונדה סיוויק בצבע סגול. האישה מסרה למתנדב את מספר הרכב שראתה והוא רשם אותו בפנקסו הפרטי. שם נטען, כי מספר הרכב שנמסר למתנדב בטלפון ונרשם על-ידו אינה קבילה, מאחר ומהווה עדות שמיעה ואינו נכלל בגדר החריג הקבוע בסעיף 9 לפקודת הראיות, הואיל והאישה שמסרה למתנדב את מספר הרכב לא העידה במשפט. ואולם, טענה זו נדחתה ונקבע שם, בעמ' 6, כי:
"דעתי היא כי בעניין זה ניתן לסמוך גם על הרישום שערך המתנדב בנוגע למספרו של רכב השוד ואשר הוגש כראיה במפשט.. וכן על עדותו של המתנדב... כאמור, המתנדב העיד כי קיבל הודעה טלפונית מאישה, אשר אמרה לו כי היא רואה את השודדים נוסעים ברכב שמספרו ... זהותה של האישה שמסרה את ההודעה לא התבררה, ומטעם זה היא לא הוזמנה למסור עדות במשפט...".
לבסוף, נקבעת ההלכה, לפיה:
"לכלל הפוסל עדות-שמיעה כראיה קבילה במשפט קיימים חריגים בחוק ובפסיקה. חריגים אלה מכשירים ראיות שאינן מכלי ראשון, אשר בשל אופיין המיוחד טמונים בהן בטחונות אחרים למהימנותן, המסירים את עיקר החששות שהוזכרו לעיל. קבלה כראיה של עדות שלא עמדה לחקירה נגדית אך טמונים בה בטחונות אחרים, מקיימת את האיזון הראוי בין הצורך להוכיח את אשמתו של הנאשם באמצעות ראיות טובות ובעלות משקל הוכחתי, לבין הסכנה בקבלתה של ראיה בלתי-מהימנה העלולה להוביל לעיוות-דין".
בנסיבות אלה נראה, כי קביעת הערכאות הקודמות – לפיה הלכת ז'אפר חלה על נסיבות תיק זה מגדר קל וחומר – בדין יסודה. שכן, שם, כאמור, עדת הראייה עצמה כלל לא הובאה לעדות שכן זהותה לא נודעה, ולמרות זאת בית המשפט סמך על עדות המתנדב ונבנה מחוליה מאוחרת בשרשרת העברת המידע, בלא שניתן אישור מפי עדת הראייה כי אכן זיהתה את הרכב. בענייננו, אין בעובדה שלשרשרת נוספה החוליה של רפ"ק טל, שהעתיק את תוכן הפתק שמסרה לו עדי, והעיד כי עשה כן "במדויק", כדי לגרוע מקבילות השרשרת, ככל שהיא עומדת במבחן המשקל על יסוד הערכת אמינות העדויות. עוד יש להוסיף לחיזוק העדויות כי אותו מספר שרשמה עדי נמסר גם על-ידי עדה נוספת, גב' אושרית רז, אשר דיווחה בהודעתה על מספר הרכב שנמלט ונמצא כי מדובר באותו מספר רכב שהעתיק רפ"ק טל מהפתק שנכתב על-ידי עדי.
בא-כוח המבקש חוזר וטוען, בין היתר, בתשובתו לתגובת המשיבה, כי שכנר לא העיד על מראה עיניו, שכן אינו זוכר את מספר הרכב מחד גיסא, ואילו הרישום שערך על כף ידו נמחק מזמן מאידך גיסא.
טענה זו דינה להידחות. הן בית-משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קבעו, כי שכנר ראה את מספר רכב השוד בעת האירוע, וכי המספר ששכנר הקריא באוזני עדי הינו המספר שהוא רשם על כף ידו בשעת המרדף אחרי הפורצים הנמלטים ברכב.
לסיכום, מכל האמור לעיל עולה, כי אמינות קליטת מספר הרכב על-ידי עד הראייה שכנר, ומידת דיוק העברתו על-ידי עדי ורפ"ק טל מהווים ענין עובדתי, אשר התברר ונקבע בבית המשפט. כאמור, הלכה היא, כי בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)).
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ד' בכסלו תשס"ח (14.11.2007).
ש ו פ ט