רע"פ 5604/04 מרק ליבשטיין נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל–אביב–יפו (השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר ) מיום 3.6.04 אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת י' קלוגמן ) מיום 28.3.04.

ביום 14.5.95 הוגש כנגד המבקש כתב אישום המייחס לו הוצאת חשבונית מס ואי תשלום במועד של המס הכלול בה מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, עבירה לפי סעיפים 117(א)(14) ו – 117(ב), בצירוף סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 (להלן: החוק ); ואי הגשת דו"חות תקופתיים במועד, 11 עבירות לפי סעיף 117(א)(6) בצירוף סעיפים 119 ו – 67(א) לחוק, יחד עם תקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו-1976. ביום 22.2.99 הודה המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום והורשע על-פי הודאתו, אלא שגזר הדין לא ניתן בסמוך למועד הכרעת הדין שכן המבקש חמק מן הדין. רק כעבור כ – 5 שנים אותר המבקש ונעצר.

ביום 8.3.04 נדונה בפני בית משפט השלום בנתניה (השופטת י' קלוגמן ) בקשת בא-כוח המבקש לאפשר למרשו לחזור בו מן ההודאה על האישום הראשון שהיתה בסיס להרשעתו בשנת 1999. בית המשפט דחה את הבקשה, אשר התבססה על הטענה לפיה קיבל המבקש ייעוץ משפטי מוטעה וכי למעשה אין די חומר בתיק החקירה על-מנת להרשיע אותו באישום זה. לאחר שנדחתה בקשתו זו של המבקש, גזר בית משפט השלום ביום 28.3.04 על המבקש 15 חודשי מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, שלא יעבור כל עבירה לפי סעיף 117(ב) לחוק ו – 7 חודשי מאסר נוספים על תנאי, שלא יעבור עבירה לפי סעיף 117(א) לחוק. כן גזר בית משפט השלום על המבקש קנס על סך 50,000 ש"ח.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי הן כנגד ההחלטה שלא לאפשר לו לחזור מהודאתו לגבי האישום הראשון, והן כנגד חומרת העונש. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על שני ראשיו. באשר לטענת החזרה מההודאה קבע בית המשפט כי הודאתו של המבקש מצביעה על כך שהבין במלואה את האשמה המיוחסת לו, שהרי ידע באותו השלב לבקש מבית המשפט דחייה על מנת להסיר את מחדליו. גם בשלב מתקדם יותר, לאחר שאותר מקומו של המבקש והוא הובא בפני בית המשפט בשנית, העלה הוא טיעונים ענייניים, שיש בהם להצביע על הבנתו ושליטתו המלאה בהליך. טענת החזרה מהודאה, כך קבע בית המשפט המחוזי, לא באה אלא לאחר שהחליף המבקש את עורך דינו ולפיכך הסיק כי מדובר בקו הגנה חדש שמבקש הסנגור החדש להעלות ותו לא. בית המשפט המחוזי פסק, אפוא, כי מכיוון שלא דובר במקרה זה בהודאה עקב טעות או הודאה מסיבות לא ענייניות על אף אמונה כנה בחפות, אין לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו. באשר לחומרת העונש נקבע כי בית משפט השלום כימת ושיקלל נכונה את השיקולים לחומרה ולקולה, ואף נתן משקל למפעל חייו של המבקש – הקמת כפר נופש נווה אטיב – למצב בריאותו ולהסרתו החלקית של המחדל.

בקשת רשות הערעור שבפניי מופנית אך כנגד דחיית הבקשה לאפשר למבקש לחזור בו מן ההודאה. בא-כוח המבקש חזר בבקשתו על הטיעונים שטען בפני שתי הערכאות שדנו בעניינו וכן פירט פגמים אשר נפלו, כך לטענתו, בפסק דינו של בית משפט קמא.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחים לה, שוכנעתי כי דינה להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה לא ייתן רשות לערער על פסק דין ולהביאו בפני ערכאה שלישית, אלא אם יש בבקשה להצביע על שאלה משפטית או ציבורית מהותית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. הבקשה המונחת לפניי, איננה עונה על החריג האמור ורק מטעם זה דינה להידחות. מעבר לנדרש אוסיף כי גם לגופה, דין הבקשה להידחות. על המניע לחזרתו של אדם מהודאתו, ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות הרלוונטיות למקרה. במקרה שלפנינו, התשתית העובדתית והנסיבתית אותה פרש בית המשפט המחוזי בפסק דינו – הכוללת בין היתר גם "העלמות" למשך 5 שנים – מצביעה על המסקנה האחת המתבקשת, לפיה המבקש מנסה באמצעים שונים ומגוונים, ובהם גם בקשת החזרה מההודאה, להתחמק מן הדין. אשר על כן, בדין פסק בית המשפט המחוזי שאין לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.