רע"פ 5604/06 דניאל כהן נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש נגד המבקש לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים נטען, כי הוא ביצע עבודות בנייה שונות במקרקעין המצויים בבעלותו, מבלי שניתן לו היתר כדין.

ביום 9.9.03 הגיב המבקש על עובדותיו של כתב-האישום והודה במרביתן, ואותה עת לא היה מיוצג על ידי עורך-דין. הדיון בעניינו התנהל במהלכן של מספר ישיבות, ובישיבה הראשונה בה נכח בא כוחו, הוא ביקש לחזור בו מהודאתו, אך בית-המשפט סרב לאפשר לו זאת.

2.נוכח העובדות בהן הודה בימים 9.9.03 ו-23.5.04, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה של ביצוע עבודה הטעונה היתר שלא כדין, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. במסגרתם של הטיעונים לעונש הובאה בפני בית-המשפט חוות-דעת של שמאי, ובעקבות כך נגזר דינו של המבקש לקנס בסך 200,000 ש"ח, אשר ישולם ב-200 תשלומים חודשיים, וכן חתימה על התחייבות בסך 50 אלף ש"ח להימנע מעבירה במשך שנתיים. נוסף לכך, ניתן צו הריסה בגין הבניה שנעשתה שלא כחוק.

3.המבקש הביא את השגותיו כנגד פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי, בעוד שהמשיבה ערערה כנגד קולת העונש. בית-המשפט (כבוד השופט ע' חבש) דחה את ערעורו של המבקש, וקבע כי מפרוטוקול הדיון עולה כי המבקש הבין את פרטי הודאתו, ואם קננו בליבו ספקות בנוגע אליה, היה עליו להיוועץ בעורך-דין עובר להרשעתו. (עוד נקבע, כי מקומן של טענות אפליה בין המבקש לבין שכניו וטענות כלפי הפקח העירוני, מקומן בהליכים אחרים ולא במסגרת הערעור הפלילי). עם זאת, החליט בית-המשפט להעמיד את הקנס על סכום של 150,000 ש"ח, אשר ישולם ב-75 תשלומים חודשיים. יתר חלקיו של גזר-הדין נותרו בעינם.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, תוך שהוא שב ומעלה טענות שהעלה בפני הערכאה קמא.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה באשר היא מיועדת למקרים חריגים המעוררים שאלות משפטיות כלליות, החורגות מעניינם של הצדדים המתדיינים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3), 123). סבורני, כי עניינו של המבקש אינו נמנה על אותם חריגים. הוא אכן ביקש לחזור בו מהודאתו, וסמכות להתיר זאת נתונה בידי בית המשפט מכוח סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. אולם, הוראת המחוקק היא כי שימוש בסמכות זו מותנה בקיומם של "נימוקים מיוחדים". שתי ערכאות קמא לא מצאו כי בעניינו של המבקש התקיימו אותם "נימוקים מיוחדים", נהפוך הוא, הן השתכנעו כי המבקש הבין היטב את משמעות הודאתו ותוצאותיה, ועל כן לא נפל בה פגם או פסול (לעניין זה ראו ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577).

5.באשר לעונש, כידוע, ההלכה הנוהגת היא שלמעט מקרים חריגים, סוגיה זו בפני עצמה אינה מהווה עילה למתן רשות לערער (השוו רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם;

רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , לא פורסם). לא מצאתי מקום לחרוג מהלכה זו במקרה הנוכחי. עניינו של המבקש נדון בידי שתי ערכאות, ובכך די.

הבקשה נדחית.