רע"פ 5620/02 ערג'י עובדיה נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-משפט השלום ברחובות בשלוש עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות של חברתו לחיים, כאשר בשתיים מהן נגרמה לה חבלה של ממש. בשני מקרים הורשע המבקש על-פי הודאתו, ובשלישי, הורשע לאחר שמיעת ראיות. בית-משפט השלום גזר עליו 9 חודשי מאסר בפועל, ושנה מאסר על-תנאי למשך 3 שנים.

המבקש ערער על חומרת העונש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בגדר ערעורו טען המבקש בעיקר, כי בית-משפט השלום לא נתן משקל מספיק לתסקיר שירות המבחן, המצביע - לטענתו - על כך שהמבקש שינה דרכו; כי בית-משפט השלום חקר את המתלוננת לגבי תיק נוסף, אשר היה תלוי ועומד כנגד המבקש, התייחס לתיק זה בפסק-דינו, וכך העניש את המבקש גם בגין תיק זה, אשר הדיון בו טרם הוכרע. כמו-כן, הצביע המבקש על הזמן הרב שחלף בין האירועים בהם הורשע לבין מועד מתן גזר-הדין, ועל-כך שהמתלוננת ביקשה מבית-המשפט, כי יקל בעונשו של המבקש בשל השפעת עונש המאסר על ילדיהם של בני-הזוג.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש וקבע, כי תסקיר המבחן איננו חד משמעי; כי העובדה שקיים כתב אישום נוסף תלוי ועומד כנגד המבקש צוינה בגזר-הדין של בית-משפט השלום כנתון עובדתי בלבד, ואין להתרשם שבית-המשפט העניש את המבקש בגין תיק זה; וכי אומנם מדובר באירועים ישנים, אולם העובדה שמדובר בשלושה אירועים, אשר כל אחד מהם חמור למדי, מחייבת ענישה של ממש.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות הערעור, בגידרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי.

לאחר שבחנתי את טענות המבקש, הגעתי לכלל דיעה, כי אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור. כידוע, טענות כנגד חומרת העונש או קולתו אינן מקימות כשלעצמן עילה לדיון בגלגול שלישי. ראו רע"פ 3640/01 אבו עלאל עומר נ' מדינת ישראל (לא פורסם). לא ראיתי לנכון לסטות מכלל זה במקרה שלפניי.

מעבר לדרוש יוער, כי בית-משפט השלום קבע את עונשו של המבקש לאחר שבחן את חומרת העבירות בהן הורשע ומדיניות הענישה הנהוגה בהן, את תסקיר המבחן שנערך למבקש, ואת נסיבותיו האישיות של המבקש, וגזר-דינו אושר על-ידי בית-המשפט המחוזי. טענות המבקש אינן מגלות עילה להתערבות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית, ומשכך, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו בתאריך 21.7.02, עד לשעה 10:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.