רע"פ 5626/10 אמיל סרור נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עפ"ג 7031-02-10, כבוד השופטים י' אלון – נשיא, נ' זלוצ'ובר ו- י' רז-לוי ) מיום 28.6.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (ת"פ 236/07, כבוד השופטת ר' לביא ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של שוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); שתי עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 283 לחוק; שתי עבירות של תעודה כוזבת, לפי סעיף 281 לחוק; וכן שתי עבירות של הסעה בכלי תחבורה מסוכן, לפי סעיף 343 לחוק. במועד הרלבנטי לכתב האישום עבד המבקש, ביחד עם הנאשם הנוסף בפרשה (להלן: פינס ) כבוחן רכב מוסמך במכון לרישוי רכב אשר ביצע בדיקות לרכב על פי הרשאת משרד התחבורה. במהלך האירועים אשר מפורטים בכתב האישום הפעילה המשטרה סוכן סמוי (להלן: הסוכן ) אשר עבד ביחד עם שוטר בשם נ.ט. (להלן: השוטר ) במסגרת מבצע שכוון כנגד פשיעה בתחום עבירות הרכב. כתב האישום כולל שני אישומים. אתמקד באישום השני בלבד כיוון שהמבקש זוכה מהעבירות שיוחסו לו באישום הראשון.

לפי המתואר באישום השני, ביום 28.1.2007 הודיע הסוכן לפינס כי הוא שולח אליו רכב מסוג "רנו" לצורך מבחן רישוי שנתי. בסמוך לאחר מכן הגיע השוטר למכון עם הרכב שהייתה בו שורת ליקויים בטיחותיים אשר כללה, בין היתר, גומיית ציריה קרועה. השוטר ניגש תחילה למשרד המכון, שם נאמר לו שמכיוון שהרכב משנת ייצור 1991 נדרש אישור בדבר תקינות בלמים ממוסך מורשה (להלן: האישור ). בעקבות זאת, טלפן הסוכן לפינס וביקש ממנו להשיג את האישור. פינס הסכים ואמר לסוכן שלשם כך הוא צריך לקבל סכום של 200 ש"ח. בסמוך לאחר מכן, חזר השוטר למכון ומסר לפינס שטרות בסך של 200 ש"ח. באותו היום פנה פינס לאדם בשם רונן ענקי שעבד במוסך אחר באשדוד וביקש ממנו להשיג לו את האישור שבו יהיה רשום מספר רכבו של השוטר. לאחר שקיבל את האישור התקשר פינס אל הסוכן והודיע לו כי השיג את האישור וכי הוא יכול להגיע למחרת עם רכבו על מנת לעבור את הטסט. הסוכן יידע את פינס על כך שברכב יש מספר ליקויים אך פינס השיב לו כי "יהיה בסדר". ביום 29.1.2007 הגיע השוטר עם רכבו למכון וקיבל מפינס את האישור. לאחר מכן, מסר השוטר לפינס 200 ש"ח נוספים. השוטר נכנס עם רכבו למסלול הבדיקה והגיע לעמדת הבור בה הוצב המבקש. המבקש הורה לשוטר "לשחק עם ההגה" ומיד לאחר מכן חתם על גבי טופס הבדיקה ואישר שהרכב נבדק ונמצא תקין. על בסיס הטפסים שקיבל המבקש מפינס אישר המכון כי הרכב עבר את מבחן הרישוי השנתי בהצלחה.

בית משפט השלום, לאחר ששמע ובחן את העדויות והראיות שהוצגו בפניו, זיכה את המבקש מהעבירות שיוחסו לו באישום הראשון והרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו באישום השני. ביום 20.12.2009 גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של קנס בסך 10,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו; תשעה חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירות בהן הורשע; וכן התחייבות בסך 15,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע אשר דחה את הערעור ברובו אך קבע כי לאור ההרשעה בעבירת השוחד יש לזכות את המבקש מהעבירה של מרמה והפרת אמונים כיוון שמדובר באישומים חלופיים. בנוגע לערעור על חומרת העונש קבע בית המשפט כי מדיניות הענישה בעבירות שוחד היא מדיניות של ענישה משמעותית ומרתיעה וכי לא מצא מקום להתערב בעונש שגזר בית משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום בכך שהרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו באישום השני וזאת, בין היתר, כיוון שהרשעתו נסמכה על ראיות נסיבתיות בלבד. עוד נטען כי המשיבה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר את טענתה כי הוא הבחין בגומייה הקרועה ברכב, שהיא התקלה היחידה אשר בה היה יכול להבחין ממיקומו בתוך הבור. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שנתן משקל רב לעובדה כי ברשותו נתפס סכום כסף נכבד וזאת כיוון שהוא נתן הסבר מספק לסוגיה זו ואין כל יסוד לטענה שמדובר בכסף שניתן למטרת שוחד. לעניין העונש נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את הטענה בעניין ההגנה מן הצדק.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד דין הבקשה להדחות.

יתרה מכך, אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש מעלה טענות בנוגע לראיות מסוימות עליהן הסתמך בית משפט השלום בהרשעתו. לעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה הראיות שעמדו בפני בית משפט השלום, כמכלול, מספקות על מנת להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו באישום השני וזאת מעבר לכל ספק סביר. אף טענותיו של המבקש בעניין העונש דינן להדחות. כידוע, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). העונש שהוטל על המבקש הולם את חומרת העבירות בהן הורשע ואת מדיניות הענישה הנהוגה בהן שהיא מדיניות של ענישה מרתיעה. המבקש בגד באמון שניתן בו כעובד ציבור בכך שלקח שוחד ואף חמור מכך, סיכן את חייהם של כלל הנהגים בכך שסייע להחזרת רכב מסוכן אל הכביש. בנסיבות אלה איזן בית משפט השלום כראוי בין כלל השיקולים הרלבנטיים כאשר גזר את דינו ולא מצאתי מקום להתערב בעונש שהוטל עליו. טענתו לפיה יש להקל בעונשו כיוון שהמשיבה לא העמידה לדין מעורב נוסף בפרשה נטענה בפני בית המשפט המחוזי ונדחתה. בעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הוכח כי מתקיימת במקרה זה אכיפה בררנית ולכן אין מקום להקל בעונשו מטעם זה.

סוף דבר הבקשה נדחית.

החלטתי מיום 27.7.2010 בנוגע לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש – מבוטלת בזאת.

המבקש יתייצב ביום 1.12.2010 בשעה 9:00 בכלא דקל שבמתחם כלא באר-שבע לשם תחילת ריצוי עונשו.