רע"פ 563/06 פלוני נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש, יליד שנת 1988, הוגש לבית-המשפט השלום לנוער ברמלה כתב אישום, המייחס לו פציעה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיפים 334+335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק), החזקת סכין, עבירה על סעיף 186(א) לחוק, ותקיפה, עבירה על סעיף 379 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 19.1.05 בשעה 20:00 או בסמוך לכך, ליד בית-ספר עמל ברמלה, פצע המבקש קטין (להלן: המתלונן) במהלך ויכוח שפרץ ביניהם, על רקע חשדו של המבקש, כי המתלונן הפיץ עליו שמועה, כי הוא משתף פעולה עם המשטרה וכי הוא מלשין. המבקש דקר את המתלונן בסכין מספר פעמים בגופו וגרם לו לחמישה פצעי דקירה בירכיים ולפצע דקירה נוסף בפי הטבעת. עוד נטען בכתב האישום, כי כשבועיים עובר לאירוע שפורט לעיל, תקף המבקש את המתלונן, בכך שהיכה אותו על ראשו באמצעות בקבוק זכוכית וכן נתן לו מספר סטירות, על רקע ויכוח שפרץ ביניהם.

המבקש הודה בעובדות כתב האישום ולאור הודאתו קבע בית-משפט השלום לנוער (כבוד סגן-הנשיא צ' שרצקי), כי המבקש ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן וחוות-דעת הממונה על עבודות שירות, הרשיע בית-משפט השלום לנוער את המבקש בעבירות בהן הודה וגזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור על עבירת אלימות מסוג פשע וכן פיצוי בסך 2,000 ש"ח למתלונן. לאחר שהובהר בתסקיר משלים, כי אין אפשרות שהמבקש ירצה את עונש המאסר במעון נעול, הותיר בית-משפט

השלום לנוער את גזר הדין על כנו.

על חומרת העונש הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בטרם נתן את הכרעתו, הורה בית-המשפט המחוזי על המצאת תסקיר מעודכן של שירות המבחן בעניינו של המבקש.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור ברוב דעות (כב' סגן-הנשיא י' גרוס והשופטת מ' רובינשטיין) בקובעו, כי במקרה דנן היתה הצדקה לגזור עונש של מאסר בפועל על המבקש , תוך העדפת האינטרס הציבורי הדורש להילחם בתופעת 'תת תרבות הסכין' בקרב בני-הנוער, על פני שיקולי השיקום של המבקש וחרף ההמלצה החיובית של שירות המבחן בעניינו של המבקש. דעת המיעוט (כב' השופטת א' קובו) סברה, כי האינטרס הציבורי כולל גם שיקום וכי לאור תהליך השיקום החיובי שעובר המבקש, מן הראוי לגזור עליו עונש של 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות עם סיום לימודיו וכן הערכת פיקוח שירות המבחן ל-6 חודשים נוספים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

בבקשתו, טוען המבקש כנגד גזר-הדין שהושת עליו. את עיקר טרונייתו מפנה המבקש לעובדה, שחרף נכונות בית-המשפט לנוער לבחון אפשרות לרצות את עונש המאסר שהושת על המבקש במעון נעול, אפשרות זו נחסמה בפניו לאור תפוסה מלאה במעונות אלה. המבקש טוען, כי יש לפעול להגדלת המכסה במעונות הנעולים, ובינתיים על המחוקק למצוא חלופה אחרת להשגת תכלית החקיקה. המבקש מוסיף וטוען, כי נסיבותיו האישיות, עברו הפלילי הקל, ציפיותיו להקלה בעונשו, תסקירי שירות מבחן חיוביים שהוגשו בעניינו ומכתבי המלצה שצירף מובילים למסקנה, כי יש להקל בעונשו.

מנגד, טוענת המשיבה, כי אין הבקשה עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור, שכן מדובר בערעור שני על חומרת העונש, אשר אינו מעלה שאלה עקרונית כלשהי המצדיקה דיון בגלגול שלישי. אשר לטענתו המרכזית של המבקש, סבורה המשיבה, כי שאלת הקושי הטכני בשליחת המבקש למעון נעול אינה מתעוררת כאן באופן ישיר, שכן שתי הערכאות קבעו במפורש, כי העונש הראוי שיש להשית על המבקש הוא מאסר מאחורי סורג ובריח, כי לא ניתן היה להתעלם מהעובדה, שלא היה מקום עבור המבקש במעון נעול וכי אין במצב הקיים, כשלעצמו, כדי להצדיק הקלה בעונש. לפיכך, מבקשת היא לדחות את הבקשה.

דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנת במשורה רק באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). אף אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ורע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)), אשר אינה מתקיימת במקרה דנן.

גם לגופו של עניין אין מקום לקבל את הבקשה. חרף גילו הצעיר, צבר המבקש לחובתו גמר-דין ללא הרשעה בששה תיקים בהם הואשם בעבירות רכוש רבות. כמו-כן, עבירות האלימות בהן הורשע המבקש בוצעו מייד לאחר שסיים תקופת פיקוח על-ידי שירות המבחן. העובדה שהמבקש משתף פעולה עם המסלול השיקומי, אין בה כדי לשלול את החומרה שבמעשיו. לפיכך, צדקו הערכאות הקודמות, עת שיקללו את אופיין החמור במיוחד של העבירות ואת הצורך להרתיע בצורה ברורה הן את המבקש והן צעירים אחרים מבחירה בדרך התמודדות זו, עת גזרו את דינו של המבקש. כאמור, מדובר במבקש שבחר לקחת חלק ב"תת-תרבות הסכין", שלחומרתה התייחס לא פעם בית-משפט זה, בקובעו, כי על הנוטל בה חלק לשאת בשל כך בענישה משמעותית, לא פעם חרף גילו הצעיר (ראו ע"פ 3231/04 רונן סבג נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' אחמד חמזה (לא פורסם)). על-כן, איני רואה מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. אף אין בעובדה, כי מדובר בעבירות אלימות ראשונות בהן הורשע המבקש, כדי להפחית מחומרתן.

אשר לטענתו של המבקש בנוגע לתפוסה המלאה במעונות הנעולים, אכן מדובר בבעיה קשה ועל הגורמים המוסמכים לתת דעתם עליה, אולם במקרה דנן קבעו הערכאות הקודמות כי העונש הראוי להשית על המבקש הוא מאסר בפועל, ולכן אין בטענה בדבר חוסר מקום במעונות הנעולים, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. מכל מקום, אין מקומה של הטענה במסגרת הליך זה.

אמנם, משמעות דחיית הבקשה היא שליחתו של המבקש למאסר בפועל בבית-סוהר ושלילת האפשרות, כי יתגייס לצבא. אכן, מתסקירי שירות המבחן ומהמכתבים שצירף המבקש עולה רצונו להשתקם ואף עולים ניסיונות יפים שעשה בכיוון זה. יחד עם זאת, מתגובת המשיבה עולה, כי חרף תהליך השיקום המתואר, תלוי ועומד כנגד המבקש כתב אישום נוסף המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון וגניבה מרכב. אף בשל כך, לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור.

אשר-על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש יתייצב ביום 2.7.06 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות הפלילית בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.

החלטתי מיום 17.1.06, בעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין, מבוטלת.