רע"פ 564/06 אילן מימון נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש נגד המבקש, אילן מימון, לבית-משפט השלום ברמלה נטען, כי בתאריך 21.10.02 הוא תקף את אחותו בכך שדחף אותה ואיים עליה תוך שהוא אומר לה כי יוציא סכין וירצח אותה וכן יגרום נזק לרכבה.

במהלך משפטו הכחיש המבקש את העובדות המפלילות שיוחסו לו, וטען כי אחותו הגישה נגדו תלונת שווא, לאחר שגירש אותה מביתה של אמם. במהלך עדותו, הודה המבקש שבינו למתלוננת התפתח ויכוח מילולי, אולם ויכוח זה לא גלש לפסים אלימים וגם לא הושמעו איומים לנקוט באלימות. כאשר עומת המבקש עם גרסתה של אחותו השיב, כי הוא לא נשא עימו סכין (אף שהעבירות שיוחסו לו לא כללו נשיאת סכין או שימוש בו).

במהלך עדותה של המתלוננת היא הצהירה כי היא סולחת למבקש, ואישרה כי הגרסה אותה מסרה במשטרה היא גרסת-אמת, אף שנמנעה מלחזור על פרטיה בבית המשפט. בעקבות כך הוכרזה המתלוננת כעדה עוינת, ולבית המשפט הוגשה הודעתה, מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות. בחקירתה החוזרת הסכימה המתלוננת לחזור על פרטי התלונה, והוסיפה כי היא אינה זוכרת אם בעת האירוע החזיק המבקש בידו דבר מה. בפני בית-המשפט העיד גם השוטר שגבה את הודעת המתלוננת, וזה מסר כי היא הייתה נסערת, ואף טענה בפניו כי האירוע קשור בניתוח לשינוי מין אותו עברה, ניתוח שבעטיו פיתח המבקש כלפיה רגשות עוינים.

2.בית-משפט השלום דחה את גרסת המבקש, והרשיעו בעבירות של תקיפה ואיומים, לפי סעיף 379 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נקבע, כי המבקש שינה את גרסתו ופיתח אותה בהתאם לצרכיו, בעוד שגרסת המתלוננת נמצאה עקבית ואמינה. בהמשך, נקבע כי ניתן לבסס את הרשעת המבקש על עדותה של המתלוננת בלבד וללא תוספת ראייתית, מאחר ויש לראותה כעדותו של עד-עוין שחזר בו מעוינותו. ועוד נקבע, כי "עוינותה של המתלוננת לא באה לידי ביטוי במסירת גרסה שונה מזו שמסרה במשטרה, אלא בכך שביקשה להימנע מלחזור על הדברים שמסרה במשטרה לדבריה כדי לא להזיק לנאשם ולא להחמיר את מצבו" (עמ' 26 להכרעת הדין). בעקבות הרשעת המערער גזר לו בית-משפט השלום ארבעה חודשי מאסר על-תנאי.

3.המבקש, שלא השלים עם הרשעתו, הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שם טען כי עדותה של המתלוננת הוגשה מכח סעיף 10א' לפקודת הראיות, ועל כן היתה טעונה חיזוק. ועוד נטען, כי בגרסת המתלוננת נפלו סתירות שאינן מאפשרות לבסס עליה הרשעה בפלילים. את עיקר יהבו השליך המבקש על כך שגרסתה של המתלוננת לא הייתה ברורה בכל הנוגע לשאלה אם הוא אחז בסכין בעת שאיים עליה. נטען, כי לשוטר שהגיע לזירה סיפרה המתלוננת על סכין, אולם זמן קצר לאחר מכן, בעת רישום תלונתה, היא השמיטה פרט זה מגרסתה.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור. נקבע, כי מקור הסכסוך בין המבקש למתלוננת בחוסר נכונותו של המבקש לקבל את השינוי בזהותה של המתלוננת, ו"על רקע זה, גרסתה של המתלוננת יש בה הגיון גם אם ניתן לגלות בדברים שאמרה סתירות מסוימות". ועוד נקבע, כי "כאשר הגיעה המתלוננת לבית המשפט רצתה בכל ליבה לחזור בה מתלונתה במשטרה, ונתנה לכך ביטוי לכל אורך עדותה. לדבריה, היא סלחה למערער, אינה מעוניינת בליבוי המריבה, וכל רצונה בסיום ההליך. חרף גישתה זו, אישרה המתלוננת בדיעבד, כי הדברים שאמרה בהודעתה במשטרה, דברי אמת הם, וחזרה על עיקרי הדברים גם בבית המשפט. משכך, אמרתה איננה מהווה אמירה שהתקבלה מכח סעיף 10א ואינם טעונים חיזוק" (עמוד 7 לפסק-הדין).

4.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, ובפיו טענות זהות לאלה שהשמיע במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי. לכך לא אוכל להיעתר. רשות ערעור יוחדה למקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית, לה עשויה להיות השלכה החורגת מעניינם של הצדדים המתדיינים. לא כזו היא הבקשה שבפני, שכל כולה מופנית כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, בהם, מכוח ההלכה הפסוקה, אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב, ומקל וחומר שכך לא תעשה ערכאת ערעור בגלגול שני. כך או כך, עניינו של המבקש נבחן על-ידי שתי ערכאות, ולא מצאתי כי בפסקי דינן המפורטים והמנומקים נפלו פגם או שגגה.

התוצאה היא כי דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה.