רע"פ 57/12 עמרי אוקשי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 30783-08-11, כבוד הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ג' קרא ו- מ' סוקלוב , מיום 26.12.2011), שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת"פ 4265-09 (כבוד השופט מ' לנדמן ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של שימוש ברכב ללא רשות. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש הזיז את האופנוע אל כניסת בניין כשבכוונתו להתניעו באמצעות חוטי חשמל. עוד מצוין בכתב האישום כי השלמת העבירה נגדעה על ידי השוטרים אשר תפסו את המבקש בשעת מעשה. ביום 27.12.2009 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירה שיוחסה לו. בהכרעת הדין קיבל בית המשפט את גרסת השוטרים שהעידו מטעם המשיבה וקבע כי גרסת המבקש אינה מתיישבת עם גרסאות השוטרים. עוד התייחס בית המשפט לכך שהמבקש הודה לכאורה במעשים בדו"ח המעצר עליו הוא חתום. ביום 5.7.2011 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של ארבעה חודשי מאסר; הפעלת עונש מותנה בן 12 חודשים שהוטל עליו בתיק קודם כך שבסך הכול ירצה המבקש 13 חודשי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים; הפעלה של פסילת רישיון בת תשעה חודשים שהוטלה עליו בתיק קודם. בגזר הדין התייחס בית המשפט לכך שהמבקש לא שיתף פעולה עם שרות המבחן וסירב למסור בדיקת שתן. מבחינת נסיבות לקולה התייחס בית המשפט לכך שנסיבות העבירה הן ברף התחתון של עבירות מסוג זה, לגילו הצעיר של המבקש וכן לכך שלחובתו הרשעה אחת בלבד. בית המשפט התייחס לעונש המותנה שהיה תלוי ועומד נגד המבקש וקבע כי יש להורות על הפעלת המאסר המותנה, אך כיוון שמדובר בהרשעה הראשונה של המבקש, יש לחפוף את מרבית העונש שהוטל עליו בתיק זה למאסר המותנה.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט התייחס לטענתו המרכזית של המבקש בפניו, שהיא הבעיות העולות כביכול מעדותו של השוטר רז עובדיה לאור עימות קודם שהתרחש בין השניים. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בקבעו כי לא מצא מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום ובממצאי המהימנות שנקבעו בו. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש לא מסר גרסה ולא הסביר מה היו מעשיו באותו מקום. אף את טענותיו של המבקש בכל הנוגע לעונש שהוטל עליו דחה בית המשפט המחוזי.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה חוזר המבקש על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. כפי שעולה מהערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, טענתו המרכזית של המבקש נוגעת לעדותו של השוטר רז עובדיה. לטענתו, שגה בית משפט השלום בכך שנתן משקל רב לעדות זו למרות שקבע כי היא הייתה נגועה בהתרשמויותיו הקודמות של עובדיה מהמבקש. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שלא ייחס חשיבות לכך שהופעלה נגדו אלימות בעת מעצרו וכי לא ראה באלימות זו כהסבר מספק לכך שלא רצה למסור גרסה במשטרה. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל מספק לסתירות שבין הגרסאות שמסרו השוטרים. לעניין גזר הדין, טוען המבקש שהעונש שהוטל עליו הוא עונש כבד וכי שגה בית המשפט בכך שהפעיל את עונש המאסר המותנה ולא האריך אותו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי, על אף טענותיו של המבקש, אינה מעלה שאלה מסוג זה. טענותיו של המערער נוגעות לקביעות מהימנות של בית משפט השלום. כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים מסוג זה ולהלכה זו משנה תוקף כאשר מדובר בערכאה שלישית. לא שוכנעתי כי מקרה זה הוא מקרה חריג המצדיק סטייה מהלכה מושרשת זו. בית משפט השלום התרשם מהעדים שהעידו בפניו והחליט להעדיף את גרסת השוטרים על פני גרסתו של המבקש. בית המשפט התייחס גם לבעייתיות שבעדות השוטרים, ובייחוד בעדותו של השוטר רז עובדיה, ונתן לה משקל בהכרעתו. אוסיף, כי בעניין האלימות לה טוען המבקש, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הדלת פתוחה בפני המבקש להגיש על כך תלונה לגורמים המוסמכים.

טענותיו של המבקש בכל הנוגע לעונש שהוטל עליו אף הן דינן להידחות. כידוע, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)).

בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. העונש שהטיל בית המשפט על המבקש אינו עונש חמור ביחס לנסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות. המבקש מלין נגד חומרת העונש המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו אך מדובר בעונש שהוטל עליו בגזר דין חלוט שלא ניתן עוד להשיג עליו.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

לנוכח האמור לעיל מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.