רע"פ 5715/07 רנטו סבן נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בגין עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק; עבירה של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290 לחוק ועבירה של עושק, לפי סעיף 431 לחוק.

כתב האישום המתוקן שהוגש כנגד המבקש כולל שלושה אישומים. בתקופה הרלוונטית לכתבי האישום עבד המבקש כמפקח וכחוקר באגף לאכיפת חוקים בתחום עובדים זרים במשרד העבודה ובמסגרת תפקידו ביצע ביקורות בבתי עסק שונים. לפי הנטען באישום הראשון, בשנת 2003 הגיע המבקש במסגרת עבודתו לבית עסק אשר עבד בו אדם בשם ציון צדוק (להלן: צדוק). המבקש נתן את מספר הטלפון שלו לצדוק ואמר לו "קח את הטלפון ונראה מה אפשר לעשות". לאחר שצדוק התקשר אליו וביקש את עזרתו הודיע לו המבקש כי אינו מוצא את תיק החקירה של אותו עסק. בעקבות ביקורת נוספת ופנייה נוספת של צדוק, התקשר אליו המבקש והודיע לו כי מצא את תיק החקירה שנפתח לבית עסק אחר בו נעשתה ביקורת והעביר לו את התיק תמורת 500 ש"ח. בהזדמנות אחרת העביר המבקש לצדוק תיק חקירה אחר תמורת סכום דומה וביום 15.10.03 העביר לו תיק חקירה של בית עסק אחר תמורת סכום כסף אשר אינו ידוע. לפי הנטען באישום השני, במהלך השנים 2003-2000 סיפק אדם בשם אליעזר בונפיל (להלן: בונפיל), אשר היה הבעלים של חברה שעסקה במתן שרותי כח-אדם, עובדים זרים לבתי עסק שונים. המבקש סיכם עם בונפיל כי ימליץ למעבידים, אשר נתפסו אצלם עובדים זרים במהלך ביקורות של משרד התעבורה, לפנות לבונפיל על מנת שיספק להם עובדים זרים אחרים תחתם. לפי הנטען באישום השלישי, נהג הנאשם או מי מטעמו להלוות לעובדים זרים הלוואות בסך של אלפי דולרים אשר בגינם דרש ריבית מופרזת של כעשרה אחוזים בחודש וזאת עד להחזר מלא של הקרן. במהלך מתן ההלוואות הציג המבקש את עצמו כחוקר במשרד העבודה בתחום העובדים הזרים או כשוטר במחלקת ההגירה של משטרת ישראל.

בית משפט השלום (כבוש השופט ד' מור) הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן וביום 7.5.06 גזר עליו עונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור על אחת מהעבירות בהן הורשע וכן קנס בסך 25,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו. בגזר-דינו, התייחס בית המשפט לחומרת מעשיו של המבקש, אשר יש בהם כדי לפגוע באינטרס הציבורי ולהפר את האמון שניתן בו מתוקף היותו עובד מדינה. מבחינת השיקולים לקולא, התחשב בית המשפט בכך שלמבקש אין הרשעות קודמות רלוונטיות, בהערכה שזכה לה מצד מנהליו במשרד העבודה, באורח חייו הנורמטיבי, במצבו הרפואי הקשה הנובע מתאונת דרכים בה היה מעורב במהלך המשפט ובנסיבותיו האישיות. כמו-כן, נתן בית המשפט משקל לכך שלמבקש שבעה ילדים וכן ילדה מאומצת אשר נמצאת עמו מזה תשע שנים ואף קיבל על עצמו להוות משפחה אומנת לילדים אשר הורחקו מביתם מסיבות שונות. שיקולים אלו הם שהובילו לכך שבית המשפט לא נעתר לבקשת המשיבה להטיל על המבקש עונש של שנתיים מאסר בפועל ובחר להטיל עליו עונש קל יותר.

עוד יש לציין, כי ביום 30.3.06, בעת שמיעת הטיעונים לעונש ולאחר שהעיד בפני בית המשפט, ביקש המבקש לחזור בו מהודאתו. בית המשפט דחה את הבקשה בציינו כי המבקש הבין את משמעות הודאתו וכי בא-כוחו ניהל במשך זמן רב משא ומתן עם התביעה אשר בעקבותיו תוקן כתב האישום בצורה משמעותית ולכן בשלב זה, לא ניתן להיענות לבקשתו.

על ההחלטה שלא לאפשר לו לחזור בו מהודייתו וכן על גזר-הדין, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ס' המר והשופטות י' שיצר וי' שבח) דחה את הערעור בנוגע להחלטה אם לאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו וקיבל את הערעור על חומרת גזר-הדין בכך שהפחית את עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש ל-15 חודשים. בעניין החזרה מן ההודיה, בחן בית המשפט האם מתקיימים במקרה זה "נימוקים מיוחדים" אשר יצדיקו את קבלת הבקשה, כפי שנדרש בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בית המשפט הצביע על כך כי המבקש הצהיר כי הוא מודה בעובדות כתב האישום המתוקן בעת שהיה מיוצג, לכך שביקש לדחות את מועד ישיבת הטיעונים לעונש ובקשתו נדחתה, לכך שלא ביקש לחזור מהודייתו בתחילת הדיון בטיעונים לעונש אלא רק לאחר שסיים את עדותו וכן לכך שבדיון הנוסף שנערך לצורך שמיעת טיעונים לעונש לא חזר המבקש על בקשתו. כמו-כן ציין בית המשפט כי המבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן כשנתיים לאחר הגשת כתב האישום המקורי ולאחר שפרשת התביעה עמדה להסתיים והוא היה יכול ללמוד על סיכויי הרשעתו. לבסוף, הוסיף בית המשפט כי יש לתת משקל להתרשמותה של הערכאה הדיונית ממידת כנותו של המבקש. לאור כל האמור לעיל קבע בית המשפט כי קיים ספק בנוגע לתום ליבו של המבקש ולכנות בקשתו וכי לא נגרם לו עוול בכך שבקשתו סורבה.

בעניין גזר-הדין, קיבל בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש לפיה טעה בית משפט השלום בכך שהתייחס במסגרת גזר הדין להתנהגותו כלפי עובדות זרות באופן אשר עולה עד כדי הטרדה מינית למרות שעובדות אלו נמחקו מכתב האישום, וראה בה כשיקול לחומרא. בית המשפט המחוזי קבע כי קיים חשש לכך שבית משפט השלום הושפע בקביעת העונש מכתב האישום המקורי ולכן הקל בעונשו של המבקש.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שבפניי. בבקשתו טוען המבקש, כי שגה בית משפט השלום בכך שדחה את בקשתו לחזור בו מהודייתו היות ובמקרה זה מתקיימות נסיבות אשר מצדיקות את קבלת הבקשה וביניהן העובדה שביקש זאת בטרם ניתן גזר הדין וכל שרצה הינה הזדמנות להוכיח את חפותו. עוד טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הקל בעונשו בצורה משמעותית יותר לאור העובדה כי בית משפט השלום התייחס בגזר-דינו לכתב האישום המקורי ולא לזה המתוקן.

מנגד, טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). לגופו של עניין, סומכת המשיבה את ידה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הן לעניין ההחלטה לדחות את בקשת המבקש לחזור בו מהודייתו והן לעניין גזר-הדין.

לאחר שעיינתי בפסק הדין של הערכאות הקודמות ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו פרשת חניון חיפה ). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו היות והיא עוסקת בנסיבותיו הספציפיות של המקרה ובשאלה האם בית משפט השלום שגה באופן בו יישם את ההלכות שנקבעו בבית משפט זה בנוגע לנסיבות בהן תתקבל בקשתו של נאשם לחזור בו מהודייתו.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. סעיף 153(א) מאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. ככלל, בתי המשפט מאפשרים לנאשם לחזור בו מהודייתו בנסיבות חריגות, כגון מקרים בהם הוכח כי הנאשם הודה שלא מרצונו החופשי, בכפייה או כאשר לא הבין את משמעותה של ההודאה (ראו למשל ע"פ 5622/03

פלוני

נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(4), 145). גישה מקלה יותר הובעה על-ידי שופטי הרוב בע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת , פ"ד מה(5) 798 (להלן: פרשת סמחאת ), לפיה ייתכן ויתאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו כאשר בקשתו נובעת מרצון כן בקבלת הזדמנות נאותה להוכחת חפותו. לטעמי, צדק בית המשפט המחוזי באשרו את החלטתו של בית משפט השלום היות ולא מתקיימות במקרה זה אותן נסיבות חריגות אשר יצדיקו את חזרתו של המבקש מהודאתו, וזאת אף בהתחשב בכך שעיתוי הבקשה היה בטרם ניתן גזר-הדין. המבקש היה מיוצג לאורך כל ההליך המשפטי בענייננו והודה בעובדות כתב האישום המתוקן כאשר הוא מודע להשלכות הודאתו. עיתוי ההודאה אמנם היה בטרם מתן גזר הדין, אך לקראת סיום פרשת התביעה, ולאחר משא ומתן ארוך בין הצדדים בנוגע לתיקונו של כתב האישום. בנסיבות אלו, צדק בית משפט השלום בדחותו את הבקשה וזאת אף לאור הגישה המקלה שהובעה בפרשת סמחאת .

אף טענותיו של המבקש בעניין גזר-הדין, דינן להדחות. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בית המשפט המחוזי קיבל את טענותיו של המבקש בעניין התייחסותו של בית משפט השלום לעובדות האישום בגין הטרדה מינית, אשר נמחק מכתב האישום המתוקן, והפחית שלושה חודשי מאסר בפועל מהעונש שהוטל עליו. החלטה זו הינה החלטה סבירה לאור חומרת העבירות שביצע המבקש ולאור העובדה שנסיבותיו האישיות נלקחו בחשבון והיוו מלכתחילה שיקול להטלת עונש שהינו פחות חמור מזה אשר ביקשה המשיבה. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, דין הבקשה להדחות.

החלטתי מיום 3.7.07 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש – מבוטלת בזה.

המבקש יתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 12.8.07 עד לשעה 10:00 לשם תחילת ריצוי עונשו.