רע"פ 5734/04 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן הנשיא י' גולדברג , סגנית הנשיא ר ' שטרנברג - אליעז

והשופט ע'

פוגלמן ) מיום 31.5.04 אשר דחה את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ד' רייך-שפירא ) מיום 24.12.02.

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של תקיפה ואיומים. בכתב האישום נטען כי המבקש הכה את אשתו (להלן – המתלוננת ) במשך תקופת חייהם המשותפים ונהג לזרוק עליה חפצים. כן נטען כי המבקש איים על המתלוננת שאם תדווח על מעשיו למשטרה יהרוג אותה. המבקש כפר בעובדות כתב האישום וניהל משפט הוכחות. לאחר שמיעת הראיות קבע בית משפט השלום כי יש להרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו. בבואו לגזור את דינו של המבקש עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של המבקש, שהילך אימה על אישתו במשך תקופה שלמעלה משנתיים, ומנגד ציין בית המשפט את גילו הצעיר של המבקש ואת עברו הפלילי הנקי. בהתחשב בנסיבות אלו גזר בית המשפט על המבקש עונש של 20 חודשי מאסר, מתוכם 8 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כן חויב המבקש בתשלום פיצוי למתלוננת בסך של 2,500 ש"ח.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעור טען בא כוח המבקש כי בית משפט השלום החמיר עם המבקש יתר על המידה וכי יש להקל בעונשו כך שיתאפשר למבקש לרצות את מאסרו בדרך של עבודות שירות. מכיוון שבבית משפט השלום לא הוכן תסקיר מבחן הורה בית המשפט המחוזי על הכנת תסקיר ודחה את מועד החלטתו לאחר קבלת התסקיר. לאחר שהתקבל התסקיר ונשמעו טיעוני הצדדים נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו ובו דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי סבר כי גזר דינו של בית משפט השלום הולם את העבירות בהן הורשע המבקש וכי הקלה בעונש, שתאפשר לו לרצות את מאסרו בדרך של עבודות שירות, תחטיא את מטרות הענישה.

בבקשת רשות הערעור שבפניי חזר בא כוח המבקש על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. בפי בא כוח המבקש שתי טענות עיקריות. האחת, כי כיום הקשר בין המבקש לבין המתלוננת נותק ואין חשש להישנות המעשים שכן המבקש יצא לדרך חדשה והוא כיום נשוי לאישה אחרת. טענתו השניה היתה, כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי להמלצת שירות המבחן להפחית את תקופת מאסרו של המבקש כך שיוכל לרצות את מאסרו בדרך של עבודות שירות. יצוין כי המלצת שירות המבחן התבססה בעיקר על העובדה כי דרכיהם של המבקש והמתלוננת נפרדו וכי שירות המבחן סבר כי ההליכים שננקטו כנגד המבקש שימשו להרתעה מספקת כנגדו. לטענת בא כוח המבקש יש לקבל את בקשת רשות הערעור על מנת לדון בשאלה בדבר המשקל שראוי לייחס לתסקיר שירות המבחן בעת גזירת העונש. ביחד עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

ביום 27.6.04 הוריתי כי הבקשה תועבר לתגובת המשיבה וכי ביצוע עונש המאסר יעוכב עד למתן החלטה בבקשה. בתגובה שהוגשה מטעם המשיבה נטען כי המלצת שירות המבחן מבוססת אך ורק על השינוי במצבו האישי של המבקש ואילו ממצאיו האחרים של התסקיר אינם חיוביים כלל. המשיבה הצביעה על כך שעל פי האמור בתסקיר, המבקש מתקשה לקחת אחריות על התנהגותו ואינו מסוגל להתייחס לצדדים הבעייתיים באישיותו שהביאו אותו לבצע את העבירות בהן הואשם. בהתחשב בנסיבות אלו, טענה המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שדחה את המלצת שירות המבחן.

לאחר קבלת תגובת המשיבה הגיש בא כוח המבקש בקשה להשיב לתגובת המשיבה. מכיוון שבנימוקי הבקשה פרט את תגובתו לגופה ניתן היה להסתפק בבקשתו ולראות בה את תשובתו לטענות שהעלתה המשיבה בתגובתה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובתגובת המבקש לטענות המשיבה הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה אינה מראה טעם המצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור לא תינתן בבקשה שכל עניינה הוא חומרת העונש, אלא בנסיבות חריגות ביותר, וזאת מהסיבה כי טענות כנגד חומרת העונש אינן מעלות בדרך כלל שאלות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות מיוחדות המצדיקות מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. בענייננו, השאלה שמועלית בבקשה כענין עקרוני לכאורה נוגעת למשקל שיש לייחס להמלצות המובאות בתסקיר שירות המבחן. שאלה זו נדונה בפסיקתו של בית משפט זה פעמים רבות (וראו לדוגמא: ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(1) 177, 186 - 187 שאף הוזכר בטיעוני הצדדים) ואין מקום ליתן רשות ערעור בגינה. מכל מקום, שאלה זו אינה מתעוררת בהיבטה העקרוני בענין שלפנינו.

מעבר לדרוש יצוין כי גם לגוף הענין לא ראיתי כי נפל פגם כלשהו בעונש שנגזר על המבקש. המבקש הורשע בביצוע עבירות חמורות ביותר ובית משפט השלום התחשב בכך שהמבקש יצא לדרך חדשה, ואף בשאר הנסיבות לקולה, וגזר על המבקש עונש שבית המשפט המחוזי לא ראה להתערב בו. המלצת שירות המבחן שעמדה בפני בית המשפט המחוזי האירה אמנם את הפן השיקומי בעניינו של המבקש אך על בית המשפט ליתן את דעתו גם על ההיבטים האחרים ששירות המבחן אינו מופקד עליהם ולשקול את כל שיקולי הענישה לרבות ההרתעה והגמול. בנסיבות הענין אין לומר כי נפל פגם כלשהו באיזון שערך בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה נדחית.