רע"פ 5736/03 מוחמד ג'בר סאטי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית-משפט השלום בבית שאן, על-פי הודאתו, בשני תיקים פליליים, אשר נידונו במאוחד: בת.פ. 1024/99, הורשע המבקש בביצוע מעשים מגונים בכוח בשתי נשים ביום 14.9.97 בגן ציבורי, ובת.פ. 1138/01, הורשע בביצוע מעשים מגונים בשתי ילדות בנות 8 ו- 9 וכן בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושיבוש הליכי משפט.

בגזר-הדין עמד בית-משפט השלום (כבוד השופטת ל' יונג-גפר) על הרשעותיו הקודמות הרבות של המבקש, על הימנעותו של שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית בעניינו וכן על קיומו של עונש מאסר מותנה בן 6 חודשים למשך 3 שנים, שנגזר עליו ביום 30.3.97, לגבי עבירה של מעשה מגונה. מנגד, ציין בית-המשפט כי מאז נעברו העבירות חי המבקש אורח חיים נורמטיבי ולפיכך, סבר כי יש לתת לו הזדמנות נוספת, במובן זה שלא יופעל המאסר המותנה הנ"ל, על אף שהינו בר-הפעלה בת.פ. 1024/99, אלא יוארך. בית-המשפט הוסיף וקבע בהקשר זה כי אין מניעה להאריך את התנאי, לפי סעיף 56 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ), שכן ניתן לראות במעשים המיוחסים למבקש בת.פ. 1024/99 "עבירה נוספת" (אחת), כלשון הסעיף. למרות ההרשעה בעבירות של מעשים מגונים, האריך, איפוא, בית-המשפט את תקופת התנאי בשנתיים נוספות, החל מיום מתן גזר-הדין, וחייב את המבקש לחתום על התחייבות בסך 3,000 ₪ להימנע במשך 3 שנים מעבירות מין. לגבי ההרשעה בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושיבוש הליכי משפט, גזר בית-המשפט על המבקש מאסר מותנה בן 4 חודשים.

2.המשיבה הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי בנצרת על קולת העונש. בית-המשפט (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם וג' (דה ליאו) לוי) קיבל את הערעור וקבע כי המעשים המגונים בהם הורשע המבקש בת.פ. 1024/99 מהווים שני אירועים נפרדים ושתי עבירות נוספות ולכן, עונש המאסר המותנה שרבץ על המבקש היה חב-הפעלה, לפי סעיף 56 לחוק העונשין. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גם אלמלא היה המאסר המותנה חב-הפעלה, לא הייתה הצדקה בנסיבות העניין, להאריך את תקופת התנאי. בית-המשפט המחוזי הפעיל, איפוא, את עונש המאסר המותנה וכן גזר על המבקש, במצטבר, 36 חודשי מאסר בגין הרשעתו הנוכחית, מתוכם 18 בפועל והיתרה על תנאי ובסך הכל – נגזרו על המבקש 24 חודשי מאסר בפועל. בית-המשפט המחוזי הוסיף וחייב את המבקש בתשלום קנס בסך 2,500 ₪ ובתשלום פיצויים בסך 2,500 ₪ לכל אחת מן המתלוננות, בשני התיקים. לבסוף, קבע בית-המשפט המחוזי כי ההתחייבות שהוטלה על המבקש על-ידי בית-משפט השלום תעמוד אף היא בעינה.

3.בבקשת רשות הערעור שבפני טוען המבקש כי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה כתב-האישום בת.פ. 1024/99 כולל שתי עבירות, שגויה היא, לאור המבחן שנקבע בע"פ 264/83 עזרא שירי נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(2) 380, לפיו מעשים שונים בעלי קשר פנימי מהותי הדוק, המהווים פרשה אחת, מהווים עבירה נוספת אחת לעניין הארכת התנאי. עניין זה, לטענתו של המבקש, מצדיק מתן רשות ערעור.

טענתו של המבקש אינה יכולה להתקבל.

בית-המשפט המחוזי יישם נכונה את המבחן שנקבע בע"פ 264/83 הנ"ל, בקובעו כי המעשים המתוארים בכתב-האישום, בהם הודה המבקש, בוצעו, אמנם, באותו יום ובקרבת מקום, אך כלפי שתי מתלוננות ובכל אחת בנפרד. בית-המשפט המחוזי הוסיף בהקשר זה כי כאשר מדובר ברצף מעשי אלימות שגרם למספר נפגעים, נפסק כי יש להחיל מבחן מהותי ולא צורני, ולהתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים, שכן קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו (ראו: ע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(5) 289 ; ע"פ 6841/01 יוסף ביטון נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 794). מסקנתו זו של בית-המשפט המחוזי כי בשתי עבירות נפרדות עסקינן מקובלת עלי וכן מקובלת עלי קביעתו כי גם אלמלא כן, לא היה מקום להאריך את התנאי.

הבקשה נדחית.