רע"פ 574/11 בהראן יוסף נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 23349-11-10 כבוד השופטים א' הלמן , א' קולה ו ד' צרפתי ), בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בנצרת (ת"פ 13239-03-09, כבוד השופטת כ' רוטפלד ).

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; התפרצות למבנה וגניבה מתוכו והסתייעות ברכב לביצוע פשע. על פי הנטען בכתב האישום, המבקש קשר עם אחרים לפריצה למפעל בו הוחזקה סחורה בשווי רב. בהמשך לכך, פרצו האחרים למפעל וגנבו ציוד בשווי של 20,000 ש"ח והמבקש הגיע למקום עם משאית ועגלה המצויה בבעלותו, אשר בה הועמס הציוד ונלקח משם. לאחר מכן הגיעו למקום משאיות נוספות בהן הועמס ונגנב ציוד נוסף. משאיתו של המבקש והציוד הגנוב, נתפסו בשעה שהוא ואחר ניסו להעבירם לשטחי הרשות הפלשתינאית. ביום 11.11.2010 גזר בית המשפט על המבקש 30 חודשי מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 1,000 ש"ח; פיצוי לבעלי מפעל "שלדג" בסך 25,000 ש"ח וחילוט המשאית.

על גזר דינו של בית משפט השלום, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת. ביום 11.1.2011 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור.

מכאן הבקשה שלפניי בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט משהשית עליו עונש מאסר בפועל על אף חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה ועד למתן גזר הדין בעניינו. כן טוען המבקש, כי העונש שהוטל עליו הינו חמור באופן ניכר מרף הענישה הנהוג בעבירות אלו. בנוסף טוען המבקש כי נוכח נסיבותיו האישיות, היה על בית המשפט להעדיף בעניינו את השיקול השיקומי על פני ההרתעתי. עוד טוען המבקש כי לא היה מקום לפסוק לטובת המפעל פיצוי כספי כה גבוה, שעה שכל הרכוש הגנוב אותו הוא נטל, נתפס. כך גם טוען המבקש, כי הוא הופלה לרעה לעומת יתר המעורבים בפרשה. לעניין חילוט המשאית, טוען המבקש, כי שגה בית המשפט משהורה על החילוט, ללא שמיעת כל אלו העלולים להיפגע ממנו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות כל טענותיו של המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה מנורמת הענישה המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת בעניינו של המבקש.

אוסיף, כי עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי הוא בחן את העונש אותו הטילה הערכאת הדיונית אל מול נסיבותיו האישיות של המבקש ונסיבות ביצוע העבירות וחומרתן, ומצא כי הוא מאזן באופן ראוי בין השיקולים השונים. כמו כן בית המשפט נדרש אף לסוגיית החילוט וכך קבע לגביה: "חומרה יתרה יש בעובדה, שהמערער, שברשותו הייתה משאית כמקור פרנסתו, לא נרתע מלפגוע במקום פרנסתם של אחרים וכיום הוא מלין על כך שחילוט המשאית הביא לאובדן מקור הכנסתו היחיד". איני מוצא בטענותיו של המבקש כמקימות עילה להתערבות בקביעותיו אלו.

בשולי הדברים אעיר, כי לא היה מקום להגיש בקשה לעיכוב ביצוע העונש בשעה שכבר היה על המבקש להתייצב לצורך ריצוי עונשו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית אף הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עמה.