רע"פ 5746/03 אחמד אבו זיד נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, בו נדחה ערעורם של המבקשים על הרשעתם ועל חומרת העונש שגזר עליהם בית-משפט השלום בחיפה בת.פ. 2000/99.

על-פי העובדות שפורטו באישום הראשון, ניהלו המבקשים בין השנים 1996-1998 עסק, אשר במסגרתו רכשו חלקי חילוף לכלי-רכב, בכפרים שוויקה ואלהרם שבשטחי הרשות הפלסטינית, ביודעם כי חלקים אלה נגנבו מישראל. המבקשים הביאו את חלקי החילוף לעסקם ומכרו אותם למוסכים ולאנשים עמם היו בקשרי מסחר. בשל פעילותם זו הואשמו המבקשים בעבירה של קבלת רכב או חלק גנובים. האישום השני ייחס למבקש 1 עבירה של קבלת רכב או חלק גנובים וכן עבירה של שינוי זהות של רכב או של חלק של רכב, בשל כך שבמועד כלשהו בשנת 1998 רכש רכב מסוג רנו שעבר תאונה והובילו למוסך בכפר שוויקה, לצורך תיקונו ושיפוצו באמצעות חלקי חילוף גנובים. בין היתר, הוחלפו ברכב הרנו המנוע והשלדה תוך שמספריהם המזהים זויפו.

בית-משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת ר' למלשטריך-לטר) הרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתב-האישום וגזר על המבקש 1 36 חודשי מאסר, מהם 20 חודשים לריצוי בפועל והיתר על תנאי ועל המבקש 2 גזר 28 חודשי מאסר, מהם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתר על תנאי. כמו כן, הורה בית-המשפט על חילוט רכב הרנו.

2.המבקשים הגישו ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה לעניין ההרשעה וכן לעניין חומרת העונש. במסגרת הערעור, טענו המבקשים נגד קבילותן של ההודעות שנגבו מפיהם ונגד השימוש בהודעתו של כל אחד מהם כראיה מרשיעה נגד האחר. עוד טענו המבקשים כי לא הוכחה אשמתם בעבירות שיוחסו להם מעל לכל ספק סביר וכי השמדת החלקים שנתפסו בעסקם על-ידי המשיבה סיכלה את האפשרות להוכיח את חפותם. לעניין גזר-הדין, טענו המבקשים כי העונש שנגזר עליהם חמור עד מאד והולם עבירות של סחר ברכב או בחלקים גנובים, בעוד אשר בעבירה של קבלת חלקים גנובים, מקובל להטיל עונש מאסר על תנאי ועבודות שירות.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' דר, י' כהן וי' עמית) דחה את הערעור לעניין ההרשעה וקבע כי בית-משפט קמא רשאי היה להסתמך על הודעותיהם המפלילות של המבקשים כנדבכים עיקריים בהכרעת-הדין המרשיעה, וכי לצד ההודעות הובאו ראיות נוספות המצביעות על אחריותם הפלילית. בהתייחס להשמדת חלקי החילוף הגנובים, ציין בית-המשפט כי לאורך כל הדרך לא הועלתה כל בקשה מצד המבקשים לבדוק את החלקים וממילא בדיקה כזו לא הייתה מועילה להם, היות ואין החלקים מסומנים. כן דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור לעניין חומרת העונש, בסוברו כי לנוכח "מכת המדינה" של גניבת רכב ו"שחיטתו", כדבריו, ולנוכח העובדה שמשך שנתיים עשו להם המבקשים למשלח יד את העיסוק בחלפים גנובים, ראויים הם לעונשים שהוטלו עליהם.

3.מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

המבקשים שבים ומעלים את הטענות שהעלו בערעורם וכן הם טוענים כי ערכאת הערעור לא התייחסה לכל טענותיהם המשפטיות אלא הסתפקה בקביעה הכללית כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. המבקשים מוסיפים וטוענים בבקשה זו כי פריט האישום הראשון כוללני ונעדר פירוט מספיק ועל כן, אינו עומד בדרישות החוק והפסיקה.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור.

4.טענותיהם של המבקשים נידונו ונדחו הן על-ידי הערכאה הדיונית והן על-ידי ערכאת הערעור ולא שוכנעתי כי נפל בהכרעותיהן של ערכאות אלה כל פגם המצדיק דיון נוסף בעניינם של המבקשים. הטענה כי כתב-האישום בתיק הוגש שלא כדין אין לה מקום בבקשת רשות ערעור ואין בה ממש גם לגופה. אשר לעונשים שהוטלו על המבקשים, מקובלת עלי הנמקתו של בית-המשפט המחוזי כי העונשים עולים בקנה אחד עם מדיניות הענישה בסוג זה של עבירות בהן הורשעו ואינם חמורים במידה המחייבת התערבות.

הבקשה נדחית.