פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
5749/11
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. עפיפה סאלח
2. מאהר דיבה
נ ג ד
המשיבה:
אזהר חברה לפיתוח נכסים בע"מ
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט
המחוזי בירושלים מיום 22.6.11 בעפ"א 32505-04-11 שניתן על ידי השופטים: צ'
סגל, מ' יועד הכהן, ב' גרינברגר
בשם המבקשים:
עו"ד מדחת דיבה
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופטים צ' סגל, מ' יועד הכהן וב' גרינברגר ) בתיק עפ"א 32505-04-11 מיום 22.6.11, שבגדרו נדחה ערעור המבקשים על החלטתו של בית-משפט השלום בירושלים (השופט ע' שחם ) בת"א 8070-01 מיום 9.2.11, בה נקבע כי המשיבה 1 הפרה צו שיפוטי, ועל כן תישא בקנס בסכום של 500 ש"ח לכל יום של הפרה מעת ההחלטה.
רקע והליכים קודמים
ב.
כנגד המבקשים הוצא על-ידי בית-משפט השלום (השופט סולברג) ביום 27.2.05 (לאחר צו קודם מ-2001) צו מניעה קבוע האוסר עליהם להימנע מכניסה לשטח המשיבה בירושלים (להלן השטח). לטענת המשיבה, חרף צו המניעה, המשיכו המבקשים להתגורר בשטח ולהפר את הצו. בגין כך, הגישה המשיבה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט, וזו התקבלה. בית-משפט השלום קבע בהחלטה מנומקת, כי יש בראיות שהציגה המשיבה, וביניהן עדות שליח מטעמה שראה את המבקשת 1 בשטח, כדי להוכיח שהמבקשת 1
הפרה את הצו השיפוטי, כמסקנה נסיבתית ברמה גבוהה. בית-המשפט דחה את הטענה כי לא יתכן שהמבקשת 1 הפרה את צו המניעה שכן שהתה במועדים הרלבנטיים בירדן ואינה מתגוררת עוד בישראל. אף שהוצגה תרשומת ממשרד הפנים לפיה שוהה מבקשת 1 מאז שנת 2000 בירדן, קבע בית-המשפט כי יתכן שעשתה שימוש בדרכונה הזר לשם כניסה ארצה. בית-המשפט ציין כי כתבי בי-דין שהוגשו בין השנים 2009-2003 על ידי המבקשת 1 מלמדים על החזקתה בנכס; מכלול החומר שיכנע את בית-המשפט כי אין מקום למסקנה אחרת. בית-המשפט דחה את הבקשה באשר למבקש 2, וקבע כי אין בראיות שהוצגו כדי להוכיח כי הפר את הצו.
ג.
ערעור המבקשים לבית-המשפט המחוזי נדחה. בערעור חזרו המבקשים על טענותיהם בפני בית-משפט השלום, ואלה נדחו מן הטעם שרובן ככולן מופנות כנגד ממצאים שבעובדה אשר בהם ממעט בית-משפט של ערעור להתערב. בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי נוכח אי-התייצבותה של המבקשת 1 בערעור ניתן היה למחוק את הערעור מן הטעם הזה בלבד, אולם כיון שאינה שוהה בארץ "לא הורינו על מחיקת הערעור על הסף". עוד הוסיף בית-המשפט כי "בית-המשפט קמא נהג כדין שעה שפסק את אשר פסק שלא בנוכחות המערערת, ושלמעשה עשה שימוש בסעיף 7(1) לפקודת בזיון בית-המשפט".
הבקשה
ד.
בבקשה הנוכחית חזרו המבקשים, בין היתר, על נימוקיהם בערעור. נטען, כי בית-משפט השלום איפשר למשיבה להוסיף טיעונים חדשים לבקשה ולשנות חזית, וכל זאת בניגוד לסדרי הדין. בנוסף, טוענים המבקשים כי שגה בית-המשפט המחוזי כאשר קבע שבית-משפט השלום עשה שימוש בסעיף 7(1) לפקודה, שעניינו הטלת סנקציות כנגד מפר צו שיפוטי אשר אינו נמצא בתחומי המדינה, ובכך הכשיר את מתן פסק-הדין בהעדר התייצבותה של המשיבה 1, אף שהבקשה עצמה הוגשה לפי סעיף 6 לפקודה. בכך מוצאים המבקשים עילה לקיומו של ערעור שני בעניינם.
הכרעה
ה.
אין בידי להיעתר לבקשה. בחינת השגותיהם של המבקשים כולן מגלה כי אלה נשענות על העובדות הפרטניות ותחומות בהן, ואין מקום ככלל להידרש לשכמות אלה בגלגול שלישי. בקשתם לרשות ערעור אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, ואין בה היבט ציבורי עקרוני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650 (2003)). גם לעיצומם של דברים לא מצאתי עילה להתערב בהכרעתו של בית-המשפט המחוזי. אציין כאן, כי הבקשה שהגישה המשיבה כנגד מבקש 2 נדחתה על-ידי בית-משפט השלום, ועל כן לא היה מקום לצירופו כצד להליך בפני בית-המשפט המחוזי ולהליך זה.
ו.
לעיצומם של דברים, המבקשת 1 טוענת כי אינה נמצאת בארץ החל משנת 2000 וכי חדלה מהתגורר בשטחה. אם כך פני הדברים – ממה נפשך? פסק הדין קובע חובת תשלום על הפרה עתידית של צו המניעה הקבוע; ממילא מתאיין – לשיטת המבקשת 1 – החשש שמא תפר בעתיד את הצו. ואם תופיע ותפר, חלילה, הצו במקומו. גם את הטענה לעניין הסעיף שמכוחו פסק בית-משפט השלום את שפסק לא אוכל להלום. השאלה המהותית היא האם ביזתה המבקשת 1 את צו המניעה הקבוע, וכיצד יש להידרש להיעדרה מן הארץ. בית-משפט השלום קבע לעניין זה קביעות עובדתיות מובהקות, ובאלה לא תתערב ערכאת הערעור ככלל, ואף אין לראות בהחלטות השיפוטיות עוול למבקשת 1. על כן איני נעתר לבקשה.
ניתנה היום, כ"א באב התשע"א (21.8.11).
ש ו פ ט