רע"פ 5791/09 טופ ליין ייבוא ושיווק רהיטים בע"מ נ. הוועדה המקומית לתכנון ו

1.

בכתב-אישום שהוגש נגד המבקשים – חברה ומנהליה, לבית-משפט השלום ברמלה, יוחסה להם עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר. בתום שמיעתן של הראיות, ולאחר שהמבקשים כפרו בעובדות כתב-האישום אולם בחרו שלא להעיד, הם הורשעו בדינם. יסוד להכרעה זו שימשה עדותו של מפקח מטעם המשיבה, אשר נתמכה בראיות חיצוניות. בעקבות ההרשעה הורה בית-המשפט על הפסקת השימוש במבנה נושא כתב- האישום; על מבקשת 1 הושת קנס כספי בסך 100,000 ש"ח, והיא חויבה לחתום על התחייבות כספית בסך 20,000 ש"ח להימנע מלשוב ולבצע את העבירה בה הורשעה; כל אחד מהמבקשים 4-2 חויב בקנס בסך 20,000 ש"ח, ואף הם חויבו לחתום על התחייבות להימנע מעבירה.

2.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערו המבקשים לפני בית-המשפט המחוזי מרכז, אולם בטרם הוכרע הערעור הוגש נגד המבקשים כתב-אישום נוסף, בו יוחסה להם עבירה של אי-קיום צו בית-משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. נטען, כי המבקשים המשיכו לעשות שימוש במקרקעין (שזוהו בגדרי כתב-אישום זה באמצעות מספר גוש שונה מזה אשר צוין בכתב-האישום הראשון), ובניגוד לצו השיפוטי שניתן. לכתחילה כפרו המבקשים בדבר, אולם לבסוף חזרו בהם במסגרת הסדר טיעון, והורשעו.

בהמשך פנו המבקשים לבית-המשפט המחוזי מרכז

בבקשה לתיקון הודעת הערעור שהגישו, ובית-המשפט נעתר לבקשה. הודעת הערעור המתוקנת נסמכה על שלוש טענות: לא הוכח כי המבקשים 4-2 שימשו מנהלים פעילים במבקשת 1. בתדפיס רשם החברות, שהוגש כראיה במשפט הראשון, יש לכל היותר כדי לבסס את העובדה כי הינם בעלי מניות במבקשת 1. משכך, לא

ניתן היה לבסס את הרשעתם על תדפיס זה לבדו, וממילא לא ניתן היה להטיל עליהם אחריות בפלילים מכוח הוראת סעיף 253 לחוק התכנון והבניה. בזיהוי המקרקעין נפלה טעות, היות ובכל אחד מכתבי-האישום שהוגשו צוינה הקרקע במספרי גוש שונים. לא הוכח ייעודם של המקרקעין נושא כתב-האישום הראשון, ומכאן שלא הוכח כי השימוש בהם חרג מן המותר. טענה אחרונה זו נמחקה מכתב הערעור המתוקן בהוראת בית-המשפט, לאחר שלא נמצא לה זכר בבקשה לתיקון הודעת הערעור.

3.

ביום 4.6.2009 דחה בית-המשפט המחוזי מרכז ( כבוד השופטת נ' אהד ) את ערעור המבקשים. נקבע, כי אין כל יסוד לטענה בדבר טעות בזיהוי המקרקעין, שנעשה בהסתמך על עדותו של מפקח מטעם המשיבה, לה נמצאה תמיכה בראיות נוספות: צילומים שצילם המפקח בעת ביקורו במקום, בהם נראו המבנים נושא כתב-האישום; ותכנית שהוגשה בגדרי בקשה להיתר בנייה ושימוש במקרקעין על ידי המשיב הפורמאלי, בעל המקרקעין. כן נקבע, האפשרות לטעות בזיהוי המקרקעין אינה מתיישבת עם השתלשלות העניינים, כמו גם עם התנהלותם של המבקשים במשפטם השני ובפרט הודייתם, וכן טענתם כי פינו זה מכבר את המקרקעין נושא כתב-האישום. לטענה כי המבקשים לא שימשו מנהלים פעילים במבקשת לא נמצא זכר בשני המשפטים שנוהלו,

ואף היא לא התיישבה עם הודיתם. פעולות שנקטו המבקשים, והכוונה לכך ששילמו את הקנסות, פעלו לפינוי המקרקעין ותרו אחר מקום חלופי לפעילות המבקשת, לימדו אף הן על היותם מנהלים פעילים בה.

4.

עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות להביא את השגותיהם גם בפני בית משפט זה. בקשתם נסמכת, בעיקרה, על אותם נימוקים אשר עמדו ביסוד ערעורם לבית-המשפט המחוזי, ולא ניתן להיעתר לה. ראשית,

אין הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של המבקשים ומצדיקה בחינה נוספת, שלישית במספר ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)

בע"מ , פ"ד לו (3), 123 (1982)) . אולם גם לגופו של עניין אין בבקשה ממש. השגות המבקשים מופנות, רובן ככולן, כנגד ממצאים שבעובדה,

בהם אין כל עילה להתערב (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225 (1983); ע"פ 7758/04 עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.7.2007)). המקרקעין זוהו כל צורכם בהתבסס על עדותו המהימנה של המפקח והמסמכים אשר הובאו לתמיכה בה, ואלה לא נסתרו כלל ועיקר. באשר לתפקידם של המבקשים, הרי שהוצגה ראיה נוספת שיש בה, בהצטרף לתדפיס מרשם החברות, להצביע על היותם מנהלים פעילים במבקשת 1 או לפחות פקידים ואחראים לעניין הנדון, כלשון סעיף 253 לחוק התכנון והבנייה. בכך מכוון אני למכתב ששיגרו המבקשים למשיבה ביום 2.10.2002, שנכתב על נייר המכתבים הרשמי של המבקשת 1, ובו צוין כי אין המבקשים יכולים להתייצב למתן עדות בפני המשיבה בגין אירוע עסקי (ראו הכרעת הדין, בעמ' 3). לכך מצטרף גם העיתוי המאוחר בו הועלתה טענה זו, שזכרה לא בא, כאמור, בשני ההליכים שנוהלו בערכאות הדיוניות.

העולה מכל האמור הוא כי בפני בקשת סרק הגובלת בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט. אי-לכך, ובצד ההחלטה לדחות את הבקשה, אני מחייב את המבקשים לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח.