רע"פ 5801/07 קובי בנאי נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 738/05), המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות ותחת השפעת משקאות משכרים לפי סעיף 62(3) בזיקה לסעיף 39א לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), ועבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 17.9.04, בשעות הבוקר המוקדמות, נהג המבקש ברכב פרטי כשהוא בגילופין וללא רישיון נהיגה אשר תוקפו פג ביום 17.1.01.

בית משפט השלום לתעבורה (כבוד סגן הנשיא י' גרטי ) הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, בהתבסס על עדות המתנדב (להלן: עד התביעה ); על דו"חות בדיקת מאפיינים, מעצר ופעולה; על מזכר המתאר את מסלול נסיעת הרכב בו נהג המבקש שערך עד התביעה; ועל המסמכים הבאים שהוגשו בהסכמת הצדדים: תע"צ משרד הרישוי על פקיעת רישיון הנהיגה, טופס בדיקת מאפיינים שערך הבוחן נוייפלד, והודעת המבקש בה הודה כי שתה שתי כוסיות וודקה. כמו כן, מהכרעת הדין עולה, כי עדותו של המבקש נמצאה לא אמינה.

בית משפט השלום לתעבורה גזר על המבקש ארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; עשרים וארבעה חודשי פסילת רישיון נהיגה; ארבעה חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך שלוש שנים, וקנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתם.

על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) דחה את הערעור על כל חלקיו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה אותן בפני בית המשפט המחוזי.

בא-כוח המבקש מעלה בבקשתו שאלות הנוגעות לממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין בבית משפט השלום לתעבורה, כגון: מהן הראיות הדרושות לצורך הוכחות אשמתו של נהג בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 64ב לפקודת התעבורה; והאם ניתן לבסס הרשעה בנהיגה בשכרות על בסיס "ראיה נסיבתית אחת".

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, המבקש מנסה לעורר ספק ביחס לתוצאה המרשיעה בהעלאת שאלות אשר אין בהן ממש, ותוך ניסיון להלביש גלימה משפטית לעניינים עובדתיים ופרטניים בהם הכריע בית משפט השלום לתעבורה. בנוסף לכך, מציינת באת-כוח המשיבה, כי עדותו של המבקש נמצאה בבית משפט השלום לתעבורה כבלתי אמינה. לבסוף, מוסיפה וטוענת באת-כוח המשיבה, כי המבקש טרם שילם את הקנס שהוטל עליו, אף שהוא לא ביקש וממילא לא קיבל עיכוב ביצוע לביצוע גזר הדין.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה .

יתרה מכך, המבקש מעלה טענות המכוונות בעיקרן כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות. כידוע, בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים", הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).

במקרה שלפנינו, בית משפט השלום לתעבורה קבע ממצאים עובדתיים על סמך מספר ראיות נסיבתיות. כך, למשל, מסלול נסיעתו של המבקש, תוך ביצוע עבירת תנועה עם יציאתו מתחנת הדלק, נקבע בהתבסס על המזכר שנערך על ידי עד התביעה; נסיעה במהירות בעת שניידת המשטרה מנסה להשיג את המבקש, נקבעה בהתבסס על עדות עד התביעה; שכרותו של המבקש נקבעה בהתבסס על הודאתו כי שתה כמות של אלכוהול, בהתבסס על הודעתו במשטרה, ועל סמך דו"ח של עד התביעה, כי המבקש הדיף ריח של אלכוהול, ובהתבסס על דו"חות המאפיינים שנערכו על די הבוחן נוייפלד ועל ידי עת התביעה; ופקיעת רישיונו של המבקש נקבעה בהתבסס על תע"צ של משרד הרישוי. בנוסף לכל אלה, עדותו של המבקש נמצאה בלתי אמינה בבית משפט השלום לתעבורה. לעומתו, ציין בית המשפט כי עד התביעה היה אמין בעיניו, וכי עדותו בחקירה הראשית ומוצגיו לא נסתרה בחקירה נגדית, ואף לא הוזמה בעדות המבקש.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.