רע"פ 5838/04 איתן קופפרברג נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר ), אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט ד' בארי ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מסירת תצהיר כוזב, שיבוש מהלכי משפט ומסירת עדויות סותרות וזאת במסגרת הליכים שניהל נגד אשתו דאז בבית המשפט לענייני משפחה. בתצהירים נשוא כתב האישום (להלן: התצהירים ) ציין המבקש כי בשנת 1983 נחתמו עימו שני הסכמים המסדירים את העברת המשק של חמו לידיו ולידי אשתו. זאת, בעוד שהסכם אחד נערך למעשה בשנת 1989 ואילו לגבי מועד עריכת ההסכם השני התעוררה מחלוקת בין הצדדים; עם זאת מוסכם עליהם כי התאריך שנרשם על גבי ההסכם היה אמנם 1983, אך תאריך זה לא שיקף נכונה את מועד עריכת ההסכם, שהיה מאוחר יותר. המבקש הודה בבית משפט השלום בכך שחתם על התצהירים בידיעה שאינם נכונים ובכך שמסר עדויות סותרות ביחס למועד חתימת ההסכמים הנזכרים לעיל.

על רקע זה הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום ודחה את טענתו כי מסר את התצהירים הכוזבים נוכח לחץ שהפעיל עליו בא-כוחו. בית משפט השלום דחה גם את בקשת המבקש שלא להרשיעו על פי הסמכות המסורה לו לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בציינו כי המבקש ביצע מעשים חמורים שיש בהם כדי לערער את אושיות המשפט. בית משפט השלום השית על המבקש עונש של 8 חודשי מאסר על-תנאי.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בקובעו כי אין מקום להתערב במסקנות בית משפט השלום. בפסק דינו עמד בית המשפט המחוזי על חומרת מעשיו של המבקש שהיה בהם משום שיבוש הליכי משפט. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. מלכתחילה, בטרם היה מיוצג, נועדה הבקשה לשכנע את בית המשפט בצדקת הטענות העובדתיות אשר העלה המבקש בפני שתי הערכאות הקודמות. לאחר שמונתה למבקש עורכת דין מטעם הסנגוריה הציבורית הגישה באת כוחו נימוקים מפורטים לבקשת רשות הערעור; הנימוקים מתמקדים בבקשה שלא להרשיע את המבקש על אף ממצאי בית המשפט קמא, וכן מתייחסים הם לחומרת העונש. באת-כוח המבקש טוענת כי עניינו של המבקש עולה בקנה אחד עם מרבית הקריטריונים אשר נקבעו בע"פ 2083/06 תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 להטלת עונש של שירות לציבור ללא הרשעה. באת-כוח המבקש מדגישה כי בנסיבות העניין אין מתקיים יחס סביר בין חומרתה של העבירה שביצע המבקש לבין הנזק הצפוי לו מן ההרשעה. זאת מאחר שההרשעה לא תאפשר למבקש להוסיף לכהן בתפקידיו הציבוריים ובכלל זה להמשיך לשמש כיושב ראש אגודת מושב חרב לאת בו הוא מתגורר ולהחזיק במשרתו כמזכיר המושב מגדים. עוד טוענת באת-כוח המבקש כי נסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש והנסיבות המיוחדות של ביצוע העבירה מצדיקות מתן רשות ערעור חרף העובדה שאין מתעוררת בעניין זה כל שאלה משפטית עקרונית. באת-כוח העותר מצביעה, בין היתר, על כך שהמבקש "נגרר" לביצוע העבירה על רקע משבר משפחתי שפקד אותו ולנוכח חששו כי ינושל מנחלתו ומציינת כי כתב האישום הוגש זמן רב לאחר ביצוע העבירות ולאחר מיצוי החקירה. עוד מדגישה היא כי המבקש הוא אדם נורמטיבי, אשר תרם רבות לקהילה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנימוקים המפורטים לה הגעתי לכדי מסקנה כי דינה להידחות. נסיבותיו האישיות של המבקש ונסיבות ביצוע העבירה אינן עולות כדי נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. נסיבות אלה עמדו הן לנגד עיני בית משפט השלום, אשר מצא לנכון לייחס להן משקל בגזר דינו ונמנע מלהשית על המבקש עונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות, כפי שנתבקש, והן לנגד עיני בית המשפט המחוזי. חשוב להדגיש כי לעבירות שביצע המבקש נודעת חומרה יתרה דווקא בשל העובדה שהוא מכהן בתפקידים ציבוריים, המחייבים הקפדה יתירה על שמירת החוק. לכך יש להוסיף כי למרות שהמבקש הודה במעשיו, הרי שלא נטל עליו את האחריות למעשים שהודה בביצועם וניסה ליצור את הרושם כי עורך דינו הוא שאילצו לנהוג כך. הדבר אף הוביל את בית משפט השלום לקבוע כי הנאשם הותיר עליו "רושם בלתי אמין לחלוטין".

הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית המקימה עילה לדיון בעניינו של המבקש בערכאה נוספת.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.