רע"פ 5844/00 ציון חנניה נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בגין ביצוע מעשים מגונים ומעשי אינוס בבתו; כן הואשם העורר בתקיפת אשתו ובתו על ידי כך שהכה אותן וזרק עליהן חפצים שונים. עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

סניגורו של העורר טען בפניי כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. לטענתו, העורר יוכל לשהות בבית אביו בתנאי מעצר בית מלא; בבית אביו אין ילדים וכך יוסר החשש כי העורר יפגע בילדים נוספים. הסניגור הוסיף כי אין למרשו עבר פלילי וכי הגם שהוא מואשם בעבירות אלימות, אין מדובר בעבירות של אלימות קשה. עוד הוסיף בא-כוח העורר, כי עבירות המין המיוחסות לעורר נפסקו בלא התערבות חיצונית לפני שנה, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי אין מדובר באדם כה מסוכן עד שלא ניתן לשחררו לחלופה. הסניגור הוסיף וטען לעניין הראיות הקיימות נגד מרשו; לטענתו, הגם שאין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה, הראיות הקיימות בתיק בעייתיות, שכן עדותה של המתלוננת בפני חוקרת נוער הינה עדות מקוטעת, והיא נלמדת ברובה מתוך תשובות שנתנה המתלוננת לשאלות החוקרת, ולא מתוך גרסה שניתנה ביוזמתה של המתלוננת. כן טען הסניגור, כי החיזוקים לעדותה של המתלוננת מצויים בעדויות שמיעה, ולמרות שבעניננו עדויות שמיעה קבילות, יש להתייחס אליהן בזהירות יתרה. לפיכך, טען הסניגור, אף לעוצמתן של הראיות עשויה להיות השלכה לעניין חלופת המעצר, וגם מטעם זה יש לשחרר את העורר.

בא-כוח המדינה התנגד לערר. לטענתו, עיון בתמליל ההקלטה של עדות המתלוננת בפני חוקרת הנוער מגלה כי המתלוננת חששה מאד מפני מסירת העדות והדבר ניכר משך כל עדותה. לטענתו, בנסיבות כאלה, שבהן מדובר בעבירות מין בתוך המשפחה קיים חשש הן לשלומה של המתלוננת, והן לשיבוש הליכי משפט. לפיכך, לא ניתן לשחרר את העורר לחלופה למעצר.

בחנתי את טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי (השופט א' טל) כי קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה נגד העורר; בית המשפט קבע כי עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים נתמכת בהודעותיהן של עובדות סוציאליות ומפעילת מועדונית, אשר שוחחו גם הן עם המתלוננת ועם אמה. תמיכה נוספת מצויה בהודעתו של המשיב, בה הודה כי תקף את אשתו ואת בתו "מטעמים חינוכיים". כאמור, בדיון שבפניי לא היתה מחלוקת אמיתית בשאלת קיומן של ראיות לכאורה והדיון התמקד בשאלת קיומה של חלופה למעצרו של המשיב. אף לעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי שחרורו של המשיב עלול לפגוע קשות במצבה הנפשי של המתלוננת, לגרום לה לחרדות קשות ואף לסכל את עדותה בבית המשפט. כך קבעתי בעניין הדומה לעניין שלפנינו:

"דרוש מאמץ נפשי עצום מצד הבת שהיתה קרבנו של אביה משך שנים, כדי להחשף, לשתף פעולה עם גורמי החקירה ולהעיד נגד האב בבית המשפט. מעשה כזה מטיל על נערה צעירה התמודדות קשה ואין זה יוצא דופן כי החשיפה של הסוד האפל אינה מיידית ואף אינה נעשית סמוך לביצוע המעשים. צודק בא-כוח המדינה בטענתו כי קיים סיכוי ששחרורו של אב כזה ממעצר עלול לגרום לבת - "שחצתה את הקווים" וקיבלה על עצמה לחשוף את הפרשה - לפגיעה קשה ולחרדות שמקורן בתחושה שהיא נותרה ללא גיבוי וללא הגנה...לסיכון זה מצטרף החשש הטבוע במערכת היחסים האופיינית לעבירות מהסוג שהמשיב הואשם בהן, החשש לשיבוש הליכי משפט. בדרך כלל לא יסיק בית המשפט סכנה להשפעה על עדים או לשיבוש הליכי משפט, אלא אם באה בפניו ראיה או ראשית ראיה כי נעשו נסיונות להשפיע על עד או עדה כדי שישנו את עדותם. אולם נוטה אני לדעה כי בסוג מסויים של עבירות החשש הוא מובנה במערכת היחסים והמעשים, והוא אינו טעון הוכחה נפרדת. כך למשל כאשר מדובר במערכת של יחסי תלות, ביחסים של קטינה שהיתה נתונה להשפעה או לניצול בעבירות מין, ובמיוחד כשמדובר באדם שהיא קשורה אליו נפשית. על אחת כמה וכמה כך הוא כשמדובר במערכת יחסים בין בת לבין אביה מולידה".

(בש"פ 665/97 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

כך גם בעניין שבפניי. עיון בעדותה של המתלוננת לפני חוקרת הנוער מגלה כי המתלוננת חששה מאוד לפתוח את סגור לבה בפני החוקרת; הן משום שהתביישה לספר על האירועים נשוא האישום, והן משום שדאגה לגורלו של אביה שמהלך חייו השתבש בעקבות הגשת כתב האישום. מתמליל השיחה עולה עוד כי המתלוננת הביעה חשש לגורלה ואף לגורלן של אמה ואחיותיה, שעשויות להיפגע אף הן ממעשיו של אביה. בנסיבות אלה, הגנה על שלומה של המתלוננת וכן על שלומן של אמה ואף של אחיותיה; והצורך לנהל משפט תקין מחייבים את המשך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

אשר על כן, הערר נדחה.