רע"פ 5857/04 אלברט סרדס נ. מדינת ישראל

נגד המערער, אלברט סרדס, הוגש בשנת 2003 כתב אישום לבית משפט השלום ברמלה. בכתב האישום נטען, כי המסגרת הליכי פשיטת רגל ניתן בשנת 1999 צו בו נאסר על המבקש לצאת מישראל. חרף זאת, יצא המבקש את המדינה ושב אליה עשרות פעמים במהלך השנים 2000-2003, תוך שהוא משתמש בדרכון מזויף. כן נטען, כי המבקש פנה לבנק, ולאחר שהציג תעודת זהות מזויפת, פתח חשבון וקיבל לידיו כרטיס אשראי. כתב האישום גולל 41 אישומים בהם יוחסו למבקש עבירות של התחזות לאדם אחר, שימוש במסמך מזויף והפרת הוראה חוקית, עבירות לפי סעיפים 287, 420 ו-441 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בתאריך 25.6.2003 התייצבו בעלי הדין בפני בית משפט קמא והודיעו על גיבושו של הסדר דיוני, במסגרתו הודה המבקש באישומים שיוחסו לו. בעקבות כך הוא הורשע המבקש בעבירות אשר יוחסו לו, ובגזר דינו אמר בית משפט השלום (כב' השופט ש' ברוך) כי "הנאשם עקף בצורה מתוכננת את צו עיכוב היציאה שניתן כנגדו על ידי בית המשפט המחוזי, ושב ועשה כן עשרות פעמים באופן שיטתי חוזר ונשנה, תוך המרייה מפורשת, מתוכננת ועקבית של צו בית המשפט. מדובר במעשה חמור ביותר, מדובר בהתרסה של הנאשם אל מול שלטון החוק" (עמוד 8 לפרוטוקול הדיון מיום 5.1.2004). לנוכח מסקנה זו גזר בית משפט השלום למבקש ארבע שנות מאסר ו-10 חודשי מאסר על תנאי.

את השגותיו כנגד העונש הביא המבקש בפני בית המשפט המחוזי, וערעורו התקבל בחלקו, כאשר עונש המאסר הועמד על 3 שנים.

עתה עותר המבקש לקבלת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אולם לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, לא מצאתי מקום להיעתר לה. הלכה פסוקה היא כי ערעור בגלגול נוסף נועד לבחון שאלות משפטיות עקרוניות, בעלות השלכה כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים המתדיינים. לא כזה הוא המקרה שבפני, הואיל ולאחר שאתה פושט ממנו את המחלצות המשפטיות בהן הולבש, מתברר כי מדובר בניסיון להביא את שאלת העונש אשר נגזר למערער לבחינה בפני ערכאה נוספת, לאחר שבחינה זו התקיימה בשתי ערכאות קודמות. המבקש הדגיש בבקשתו את גילו, את העובדה שזוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים, את מצבו הרפואי, תרומתו לחברה, חרטתו הכנה, והמצוקה הכלכלית אליה נקלע בעת ביצוען של העבירות. לכל אלה היה ער בית המשפט המחוזי, והם שהביאו להקלה בעונש, ובלשון בית משפט קמא: "[יש לתת] משקל נוסף למה שנתן בית משפט קמא לכך שהפרשה הנוכחית הינה הסתבכותו הראשונה של המערער. המערער הוא יליד 1956 ועד לפרשה הנוכחית לא הסתבך בפלילים. עצם ריצוי המאסר עבורו ... יוצר טראומה של ממש. המערער, ככל הנראה, כאמור בתסקיר שירות המבחן, מתחרט, אם כי במאוחר, ונראה לנו כי יש בכך כדי להביא כאמור להתערבות מסוימת".

סבורני כי בנסיבות אלו, לא הוכחה עילה כלשהי למתן רשות ערעור, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.