רע"פ 5862/11 אדאם שוואהנה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 1.8.2011 (עפ"ג 4640-03-11, כבוד השופטים א' טל – סגן הנשיאה, ד"ר א' סטולר ו- ב' ארנון ) במסגרתו נתקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (ת"פ 29969-07-10, כבוד השופטת נ' מימון שעשוע ), וכן בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש, אותו נקבע שיבצע בעבודות שירות.

המבקש הורשע בבית משפט השלום, על פי הודאתו, בעבירה של העסקת תושב זר שלא כדין, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, והוטלו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 2,000 ש"ח. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי על קולת עונשו של המבקש, וערעורה התקבל. נקבע, כי בית משפט השלום הקל הקלה מופרזת בעונשו של המבקש, שכן אין מתקיימות בעניינו נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מן הכלל ההלכתי לפיו, יש להטיל, ככלל, עונש מאסר בפועל על אדם שהורשע בעבירות לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל. זאת, בייחוד כאשר מדובר בהעסקה של מספר ימים בבית עסק ממנו מתפרנס המורשע, בדומה לנסיבותיו של מקרה זה. משכך, וכיוון שאין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם נאשם שהוחלט להחמיר בעונשו, נקבע כי בנוסף על העונשים שהוטלו עליו בבית משפט השלום, ירצה המבקש שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי בגדרה מלין המבקש על ההחמרה בעונשו וטוען לעניין זה טענות מספר. ראשית, לטענתו עצם הגשת כתב האישום וכן החלטת המשיבה לערער על הכרעת דינו של בית משפט השלום אינם עולים בקנה אחד עם הנחיות פרקליטות המדינה. על פי הנחיות אלו, כך נטען, יש מקום להקל עם עבריינים המסיעים באופן חד פעמי שוהים בלתי חוקיים, וככלל לא יוגש כתב אישום כנגדם. מהנחיות אלו, טוען המבקש, יש להסיק גם לעניין העבירה של העסקה שלא כדין בה הוא הורשע. שנית, לטענתו העונש שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הראויה במקרה. נכון אמנם כי בעבר קבע בית משפט זה שיש להטיל, ככלל, עונש מאסר בפועל על כל עבירה לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, ואולם כלל זה הובהר בפסיקה מאוחרת יותר אשר הדגישה שיש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לעקרון הענישה האינדיבידואלית. לטענתו, בית המשפט המחוזי שגה משלא התייחס לנסיבותיו האישיות אלא אך לכלל הקובע הטלתו של עונש מאסר בפועל על עבירות מסוג זה. לבסוף, מפנה המבקש לנסיבותיו האישיות המצדיקות הקלה בעונשו, למצב הביטחוני שהשתנה מאז ניתנת הלכת ח'טיב ולפסיקה התומכת, לטענתו, בהקלה בעונשו.

לאחר שעיינתי בבקשות ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינן של שתי הבקשות – בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע – להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ). יתרה מכך, כידוע, למעט מקרים חריגים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה לא תינתן רשות לערער, בגלגול שלישי, על חומרת העונש לבדה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). מקרה זה איננו נופל לאותם מקרים חריגים, ודי בטעמים אלו לבדם כדי לדחות את הבקשה.

למעלה מן הנדרש, ובקצרת האומר, אציין כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. לא מצאתי כי יש בהנחיות אותן אזכר המבקש כדי להצביע על חריגה בעניינו ממדיניות המשיבה בהעמדה לדין או בהגשת ערעורים. ממילא שיקול דעת המשיבה בהקשר זה הינו רחב, ואך במקרים חריגים ובהתקיימם של טעמים כבדי משקל ישקול בית המשפט להתערב בו. טעמים מיוחדים אלו אינם מתקיימים בענייננו. בנוסף, לא נמצא לי כי בית המשפט המחוזי התעלם מנסיבותיו האישיות של המבקש. אלו נשקלו ובאו בחשבון בהחמרה בעונשו. עם זאת, נקבע כי לא די בהן כדי להצדיק חריגה ממדיניות הענישה המקובלת לפיה יש להטיל עונש מאסר בפועל במקרים כגון דא. בהתחשב בכלל הנסיבות שהובאו בפניי, ובכך שנקבע כי עונש המאסר בפועל יבוצע בדרך של עבודות שירות, לא נמצאה לי כל עילה להתערבות בקביעה זו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.