רע"פ 5877/07 הרב אהרון רבינוביץ נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש בעבירות של מרמה והפרת אמונים, גניבה, ניסיון שידול לקבלת דבר במרמה, ניסיון שידול לזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירות לפי סעיפים 284, 383(א)(1) בצירוף סעיף 384, סעיף 415 בצירוף סעיף 33 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וזיכה אותו מעבירת זיוף לפי סעיף 418 לחוק. בית-המשפט קבע כי המבקש, אשר שימש כמפקח כשרות מטעם הרבנות הראשית לישראל, גנב תעודות הכשר ליבוא בשר כשר מחו"ל, כשהן חתומות בחתימות ידו של מי שהוסמך לכך, והוסיף עליהן חותמת של הרבנות. נקבע, כי המבקש עשה זאת במטרה למכור את התעודות ליבואני בשר כדי שאלה יוכלו לייבא בשר ללא פיקוח. בעקבות ההרשעה נגזרו למבקש שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, שישה חודשים נוספים על-תנאי וכן קנס בסך 30,000 ש"ח.

2.

המבקש ערער על פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי, תוך שהשגותיו מופנות כנגד ההרשעה והעונש כאחד. נטען, כי המשפט לא התנהל באורח תקין, ובעיקר כוונו הדברים להחלטת בית-המשפט מיום 13.4.04, שלא לדחות את שמיעתה של פרשת ההגנה, ולשמוע את סיכומי המשיבה ללא נוכחות המבקש וסנגורו. המבקש טען כי מצבו הרפואי אותה עת לא אפשר לו להשתתף בדיון. כן נטען, כי חלוף הזמן מיום הגשתו של כתב-האישום ועד יום למתן הכרעת-הדין – כשש שנים – חייב את זיכויו של המבקש. ועוד נטען, כי הכרעת הדין נסמכת על קלטות וידאו ואודיו שלדידו אינן קבילות, באשר הן לא עברו מבחני סף טכניים – הוכחת תקינות מכשיר ההקלטה, מיומנות המקליט, מהימנות ההקלטה וכיוצא באלה. עוד הלין המבקש על כך שבית-המשפט לא נתן משקל נאות לעובדה שהיה בפיו הסבר סביר להימצאותן של טביעות אצבעותיו על כריכת פנקס תעודות הכשרות. באשר לעונש שהושת עליו – טען המבקש כי ראוי להקל בו נוכח חלוף הזמן, הפסקת עבודתו ברבנות, והעובדה שכיום, לאחר שהרבנות נקטה בפעולות מתאימות, התעודות הינן נטולות ערך.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי הקלטות הינן ראיות קבילות, וכי אין מקום להתערב בממצאי עובדה שנקבעו בערכאה הדיונית, המתבססים, בין היתר – אך לא רק, על טביעות אצבעותיו של המבקש. עוד נקבע, כי בישיבת יום 19.12.02 הבהיר בית-משפט השלום שפרשת ההגנה נדחית בפעם האחרונה, והמבקש הוזהר שאם לא יתייצב יתקיים הדיון בהעדרו וכי ישמעו סיכומי הצדדים. במצב זה היה רשאי בית-המשפט לקיים את הדיון בהעדר המבקש, וזאת מכוח הוראת סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ואת בקשתו הוא מנמק באותם טעמים עליהם התבסס הערעור. כן נטען, כי נוכח הוראת סעיף 132 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 – הוראה שכותרתה "שפיטה שלא בפני נאשם מטעמי בריאות" – לא היה נכון להחיל בעניינו את הוראת סעיף 130 לחוק.

4.

דין הבקשה להידחות. בית-המשפט מוסמך היה לשפוט את המבקש בהעדרו משבחר שלא להתייצב ללא שניתנה לכך רשות, והדבר מעוגן בסעיף 130(א) לחוק סדר הדין הפלילי:

"נאשם שהוזמן להמשך משפטו ולא התייצב, מותר לדונו שלא בפניו אם ההזמנה למועד ההמשך נמסרה לו בהודעה של בית המשפט בשעת דיון, ובית המשפט הזהירו במהלך המשפט שיהיה רשאי לדונו שלא בפניו אם לא התייצב, או אם הזמנה בכתב הומצאה לו, שלא באמצעות סנגורו, וכן לסנגורו, אם יש לו סנגור, וצוינה בה האזהרה האמורה".

ברי כי אין בקיומה של סמכות נוספת, מכוח סעיף 132 לחוק, לשפוט את המבקש בהעדרו לבקשת סנגורו כדי לשלול את סמכותו של בית-המשפט מכוח סעיף 130 הנ"ל. יתר על כן, יש לראות בחומרה את התנהלותו של בא-כוח המבקש, כאשר בחר שלא להגיע לדיון מבלי שנטל לכך רשות מבית המשפט.

יתר טענותיו של המבקש נוגעות לממצאים שבעובדה וליישום הלכות שבדין על עניינו ולעונש שנגזר לו, וככאלה אין הן מקימות עילה לקיומו של ערעור נוסף, שלישי במספר (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123; רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646).

אשר על כן, הבקשה נדחית, וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.