רע"פ 5893/08 אלי ביטון נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש, לאחר שמיעתן של ראיות, בשני אישומים בהם יוחסה לו עבירה של גניבה בידי מורשה, וגזר עליו שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות ותשעה חודשים מאסר על-תנאי. על-פי כתב-האישום, בשתי הזדמנויות שונות המבקש, עורך-דין במקצועו, שלשל לכיסו כספים שהיו שייכים ללקוחותיו. באישום האחד נטען, כי המבקש הגיש בשם לקוחה תביעה כספית נגד עיתון (להלן: "המתלוננת"), ועל-פי הסכם שכר הטרחה, היה אמור לקבל 20% מהסכום שיפסק. לאחר שנחתמה פשרה בין הצדדים, העביר העיתון את הסכום שנקבע בשיק שנרשם לפקודת המבקש, והוא בחר להפקיד את הכסף בחשבונו הפרטי ולא עדכן את מרשתו על קבלתו. האישום השני עוסק בכספים שהועברו למבקש על-ידי חברת ביטוח עבור לקוחו (להלן: המתלונן) בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב. גם במקרה זה הפקיד המבקש את הכספים בחשבונו האישי ולא דיווח על כך ללקוח. יצוין, כי בסופו של דבר, שולמו הכספים למתלוננים לאחר שהם עמדו על גניבתם. המבקש כפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, וטען כי עדכן את המתלוננים כי כספם הגיע לידיו, אולם הוא נאלץ לעכב את העברתו מסיבות שונות שאינן כרוכות בעבירה. בית-המשפט, בפסק-דין מנומק היטב, קבע כי גרסתם של המתלוננים אמינה עליו, בעוד שאת גרסת המבקש הגדיר כשקרית ולא הגיונית.

2.

המבקש ערער על הרשעתו לפני בית-המשפט המחוזי, ואילו המשיבה הגישה ערעור על קולת העונש. בערעורו ביקש המבקש לתקוף את אמינותה של המתלוננת, אולם, בדחותו את הערעור, קבע בית-משפט קמא, כי בכל הנוגע לאישום הראשון, מסמכים ועדויות אובייקטיביות שהצטברו בתיק מחייבות את הרשעת המבקש " כמעט ללא עזרתה של המתלוננת " (פסקה 7 לפסק-הדין, ההדגשה במקור). ובהמשך:

"הראיות בפרשה זו הן חד-משמעיות ומצביעות על-כך שהמערער הכניס את מלוא הסכום לחשבונו, מבלי שהתכוון להחזירו אי-פעם למתלוננת.

למעשה, לא היתה מחלוקת על-כך שהמערער לא התכוון להעביר את הכסף למתלוננת, שהרי טענתו היא, שהיה זכאי למלוא הסכום. באשר לטענה זו קבע בית-משפט קמא, וקיבלנו אנו, כי מדובר בטענה שקרית שהורתה ולידתה בחקירה שנחקר בעקבות תלונתה של המתלוננת" (שם, בפסקה 21).

באשר לאישום השני, ההסבר שנתן המבקש לעיכוב הכספים היה כי גרושתו של המתלונן עדכנה אותו כי סיכמו ביניהם שהכסף שיתקבל כתוצאה מההליך יועבר לידיה, ועל אף ניסיונותיו להשיג את תגובת המתלונן באשר להסדר זה, לא עלה הדבר בידו, ועל כן החזיק את הכספים בחשבון נאמנות. בית-המשפט קמא קבע כי לא היה מנוס מלהגיע למסקנה אליה הגיע בית-משפט השלום, היינו, כי גרסתו של המבקש אינה ראויה לאמון. זאת במיוחד לאור עדותה של גרושת המתלונן, שמסרה כי מעולם לא פנתה למבקש בבקשה לעכב את הכספים. בהקשר לאישום זה אמר בית-המשפט המחוזי כך:

"הראיות הן חד-משמעיות, הסברו של המערער אינו מעורר אמון, אף לא ברמה הנדרשת ממנו. המערער לא הצליח להקהות את עוקצן הפלילי של העובדות המדברות בעד עצמן. לפיכך, קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא תשארנה בעינן" (שם, פסקה 26).

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, כאשר רבים מנימוקיו מופנים כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות. כידוע, הלכה היא כי בממצאים מסוג זה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ומקל וחומר שכך לא תנהג ערכאת ערעור שנייה. המבקש מוסיף וטוען, כי האישום השני מעלה סוגיה משפטית חשובה, והכוונה לכך שלהשקפתו לא הוכח כי התגבשה אצלו כוונה לשלול את הכסף מבעליו שלילת קבע, וזאת נוכח העובדה כי הפקיד את הכסף בחשבון נאמנות, ובסופו של יום אף השיב אותו ללקוח.

4.

אין בידי לקבל את הבקשה. בית-המשפט קמא קבע, ובדין נהג כך, כי ממעשיו של המבקש ניתן ללמוד כי התכוון להותיר את כספם של לקוחותיו בידו דרך קבע, ועל כן מתייתרת השאלה העקרונית שבבסיס הבקשה. אוסיף עוד, כי העובדה שהמבקש החזיר את הכספים לאחר שנתפס בקלקלתו, אינה מוכיחה כלל כי לא התכוון להשאיר את הכספים ברשותו וכי לא מתקיימים בו יסודות העבירה. יש בכך, לכל היותר, שיקול להקלה בעונש, ובית-משפט השלום התחשב בכך.

המבקש עשה כמיטב יכולתו לעטות את בקשתו בכסות משפטית עקרונית, אולם בפועל היא מכוונת לבחינה מחודשת, שלישית במספר, של הממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית, ועמדו בביקורתה של ערכאת הערעור. הלכה פסוקה היא כי לא לכך נועד קיומו של ערעור שני (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)), ולא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על החריגים להלכה זו.

אשר על-כן, הבקשה נדחית.

הממונה על עבודות השירות יגיש, בתוך 30 ימים, חוות דעת משלימה אודות המקום והמועדים בהם ישא המבקש במאסרו.