רע"פ 5927/07 צוריאל מלמד נ. מדינת ישראל

1.

באחד מימיו של חודש ספטמבר 2004, בשעת צהריים, עצר המתלונן את רכבו במקביל לרכב חונה, ובכך חסם את דרכו של המבקש אשר הגיע למקום בעקבותיו. המבקש דרש מהמתלונן להזיז את רכבו, אולם זה ביקשו להמתין. בתגובה יצא המבקש מרכבו, ניגש למתלונן, דחף אותו והכה אותו באוזנו השמאלית. אחיו של המתלונן ניסה להפריד בין הניצים, אולם המבקש איים עליהם בסכין שאחז בידו, והוסיף: "אתם יודעים מי אני. אני צורי מלמד אני אדפוק לך כדור בראש, ואתם תשלמו על זה קנס". בכך לא הסתיים האירוע, הואיל והמבקש בעט במראה השמאלית של רכב המתלונן ושבר אותה, ולאחר מכן ניגש לעבר רכבו. בשלב זה התעורר בלב אחיו של המתלונן חשד כי המבקש הלך להצטייד באקדח, ועל כן נטל אלה וניפץ באמצעותה את שימשת רכבו של יריבו. בעקבות כך נמלט המבקש מהזירה, ובעת שנקרא לחקירה ניסה להדיח את המתלונן ואחיו לשנות את גרסתם המפלילה, תוך איום שאם לא יעשו כן - יבולע להם. בגין כל אלה יוחסו למבקש עבירות של תקיפה, איומים, החזקת סכין שלא כחוק, חבלה במזיד ברכב והדחה בחקירה, לפי סעיפים 379, 192, 186(א), 413(ה) ו-245(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

במסגרת הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, הודה המבקש בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, ובעקבות כך עתרה המשיבה לגזירתו של מאסר בפועל ולהפעלתו של עונש מאסר על תנאי שעמד נגד המבקש. בישיבה שנקבעה לשמיעת טיעוני הצדדים לעונש, יוצג המבקש בידי פרקליטה אחרת, וזו ביקשה כי הדיון יידחה עד לסיומו של תהליך טיפולי בו עתיד המבקש להשתלב, אולם בית המשפט דחה בקשה זו. בעקבות כך עתרה הסנגור להתיר לשולחה לחזור בו מהודייתו, אולם גם לכך לא נעתר בית המשפט. לאחר שהצדדים טענו לעונש נגזר דינו של המבקש ל-15 חודשי מאסר ותשעה חודשים מאסר על תנאי. כמו כן הופעל מאסר על תנאי בן שמונה חודשים, חלקם בחופף, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 18 חודשים .

3.

המבקש ערער על פסק-הדינו בפני בית-משפט המחוזי בתל-אביב, וטען כי יש להתיר לו לחזור בו מהודייתו בכל הנוגע לעבירות האיומים והחזקת הסכין, ולכך שני טעמים. ראשית , לאחר מתן גזר-הדין נודע לו כי הוראות החיקוק המתייחסות להחזקת סכין ולאיומים לא נמחקו מכתב-האישום המתוקן, בניגוד למה שנמסר לו מפיו של סנגורו דאז. המבקש תמך טיעונו זה במכתבו של הסנגור הקודם, בו נאמר כי הסכמתו להסדר הטיעון הותנתה במחיקתם של אותן עבירות, וכי המבקש הודה בכל העובדות מבלי שהבין וידע כי אותן עבירות לא נמחקו כלל.

שנית , המשיבה נסוגה מהסדר הטיעון כאשר לא הסכימה לדחיית הטיעונים לעונש לצורך מיצוי התהליך הטיפולי. לבסוף, עתר המבקש להארכת המאסר המותנה העומד לחובתו, ולביטול עונש המאסר שהוטל עליו. המבקש סבר כי בית-משפט השלום לא התחשב כראוי בנסיבותיו האישיות, ובכך שהאירוע היה כרוך באלימות הדדית ממנה נפגע גם הוא. ערעורו של המבקש נדחה תוך שבית-המשפט המחוזי קבע, כי המבקש היה מודע לתיקונים בכתב-האישום, וכי הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לדחיית הטיעונים לעונש לצורך השלמתם של תהליכי טיפול ושיקום. יחד עם זאת, ראה בית-המשפט המחוזי לנכון להקל בעונש, והעמיד את המאסר בפועל על 15 חודשים בלבד.

4.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, תוך שהוא מתבסס על אותן הטענות אשר שימשו אותו בפני בית המשפט המחוזי, עליהן הוא מוסיף את ההשקפה לפיה היה על בית-המשפט המחוזי להורות על הכנת תסקיר שירות מבחן משלים, אשר יתייחס לתהליך הטיפולי הארוך והמעמיק אותו עבר.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות לקיומו של ערעור בגלגול שני ניתנת במשורה, באשר היא מיועדת לאותם מקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). בעניינו של המבקש, שאלה כזו אינה מתעוררת. אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בפסקי הדין של ערכאות קמא. עיון בפרוטוקול הדיון של בית-משפט השלום מעלה, כי המבקש היה מודע לתיקונים שנערכו בכתב-האישום, הן משום שעל אותם תיקונים הצהירה המשיבה באוזניו (ראו עמ' 28 לפרוטוקול הדיון), והן משום שהוא עצמו הצהיר: " אני מודה בכתב האישום המתוקן " (ראו עמ' 29). יתר על כן, גם בהכרעת הדין לא הסתפק בית המשפט באמירה ש"הנאשם מורשע בעבירות אשר יוחסו לו", אלא טרח לפרטן ואלו כללו גם את העבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין והחזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק. זאת ועוד, הכרעת הדין ניתנה ביום י"א באדר ב' התשס"ה (22.3.05), ועד אשר נקראו הצדדים לטעון לעונש (בתחילת חודש סיון התשס"ה – יולי 2005) חלפו מספר חודשים. ועובדה היא שבכל אותם חודשים לא ראה המבקש צורך לפנות לבית המשפט ולבקשו למחוק את הרשעתו בעבירות שלטענתו לא התכוון להודות בהן, והוא עשה זאת רק משנדחתה בקשתו לדחיית הדיון לצורך סיומו של התהליך הטיפולי .

גם בטענה לפיה הפרה המשיבה את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בהסדר הטיעון, לא מצאתי ממש, הואיל ועיון בפרוטוקול הדיון מלמד כי אין בו זכר להסכמות מסוג זה.

6.

נותרו אפוא השגותיו של המבקש כנגד העונש, וכידוע ההלכה הנוהגת היא כי טענות בתחום זה לא ישמשו אף הן, ככלל, עילה לקיומו של ערעור נוסף (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). ענינו של המבקש – שהעונש שהושת עליו הנו מידתי ומשקף איזון ראוי בין כלל השיקולים הנוגעים בדבר – אינו מגלה עילה לסטות מכלל זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית ועימה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר.