רע"פ 5933/15 יפה חן מיראי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ד' ברלינר - נשיאה; ג' קרא - סג"נ; א' נחליאלי-חיאט ), בע"פ 1907-04-15, מיום 20.7.2015, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר ד' בארי ), בת"פ 38549-10-12, מיום 26.2.2015.

רקע והליכים קודמים

2.

כנגד המבקשת הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). המבקשת הייתה, בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, וכן משמשת גם כיום, כעורכת דין. על פי כתב האישום, ביום 24.2.2008, פנתה אולגה ננוא (להלן: המתלוננת ) למבקשת והביעה רצון לרכוש דירה. המבקשת הציעה למתלוננת לרכוש דירה באמצעות מכרזים מכונס הנכסים. המתלוננת הסכימה ומסרה למבקשת סכום של 43,645 ₪ כעירבון לצורך הגשת הצעה מטעמה, למכרז לדירה, שהוצגה בפניה ע"י אדם מטעם המבקשת. לאחר זמן מה, הודיעה המבקשת למתלוננת כי לא זכתה במכרז. הכספים נשארו ברשות המבקשת, בהסכמת המתלוננת, כדי לשמש כערבון למכרזים נוספים. עוד נטען בכתב האישום כי, בתאריך 21.9.2009, ביקשה המבקשת מהמתלוננת סכום נוסף של 20,000 ₪ עבור הגשת הצעות מטעם המתלוננת במכרזים נוספים, וזו מסרה לה סכום זה. בהמשך, ועד לחודש אוקטובר 2010, אמרה המבקשת למתלוננת כי הגישה מטעמה הצעות, במסגרת שלושה מכרזים שונים למכירת דירות, אולם גם בהם לא זכתה המתלוננת. בחודש נובמבר 2010, דרשה המתלוננת מהמבקשת את השבת הכספים שהפקידה אצלה. ואולם, הכספים לא הוחזרו למתלוננת עד למועד הגשת כתב האישום, בתאריך 22.10.2012. יש לציין, כי עם התקדמות ההליך המשפטי, בתאריך 25.12.2013, הציג ב"כ המבקשת אישור על הפקדת סך 63,000 ₪ בקופת בית המשפט לטובת המתלוננת. המבקשת, מצידה, כפרה בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום, הגם שאישרה את מרבית עובדות כתב האישום. לגרסתה של המבקשת, המתלוננת סירבה לקחת את כספה בחזרה, וניסתה לסחוט מהמבקשת סכומים נוספים.

1.

ביום 7.5.2014, ניתנה הכרעת דינו של בית משפט השלום. בפתח הכרעת דינו הבהיר בית משפט השלום, כי: " המחלוקת מתמקדת בטענת הנאשמת [המבקשת] לפיה המתלוננת סירבה לקבל ממנה כסף וניסתה לסחוט אותה לבין גרסת המתלוננת לפיה פנתה מספר רב של פעמים לנאשמת [המבקשת] בדרישה לקבל את כספה חזרה אך לא זכתה להיענות מצד הנאשמת [המבקשת] ". לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת, קבע בית משפט השלום כי יש להעדיף את גרסתה של המתלוננת שנמצאה מהימנה, וזאת בניגוד לרושם שהתקבל אצלו מן המבקשת:

" הנאשמת [המבקשת] ועד ההגנה עשו עלי רושם בלתי אמין . הנאשמת [המבקשת] טענה כי היא החזיקה את כספי המתלוננת בחשבון נאמנות ולא העבירה אותם אליה נוכח בקשת בן זוגה המתווך שטען כי לא קיבל תשלום עבור הוצאותיו. הנאשמת [המבקשת] הבטיחה בחקירתה במשטרה שתסדיר את העניין עם המתלוננת תוך מספר ימים ואף התחייבה להמציא מסמכים. הנאשמת [המבקשת] לא עשתה כן

ולא המציאה מסמכים על חשבונות הנאמנות שלה ועל הפקדת כספי המתלוננת באותם חשבונות. טענתה כי המסמכים אבדו בהצפה במשרדה היא טענה כוזבת. ההצפה הייתה בשנת 2013 והתחייבותה של הנאשמת [המבקשת] במשטרה ניתנה ביום 12.5.2011" (ההדגשות שלי – א.ש.).

על יסוד גרסתה של המתלוננת, שכאמור זכתה לאמונו של בית משפט השלום, הורשעה המבקשת בעבירה מושא כתב האישום. על אף התנגדות ב"כ המאשימה, הסכים בית משפט השלום להכנת תסקיר מבחן בעניינה של המבקשת. בתסקיר שירות המבחן נאמר, כי אין למבקשת הרשעות קודמות; כי הסיכון להישנות התנהגות בעייתית פחת משמעותית; וכי ענישה בדרך של מתן צו שירות לתועלת הציבור (להלן: של"צ ) תהלום מקרה זה.

2.

ביום 26.2.2015, ניתן גזר הדין בעניינה של המבקשת. בית משפט השלום קבע כי מתחם הענישה ינוע בין 5 ל-15 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כמו כן, סבר בית משפט השלום כי אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן להסתפק בשל"צ, כיוון שמעשיה של המבקשת הינם חמורים וגרמו נזק ממשי למתלוננת. לאחר שבחן את נסיבות המקרה, ונתן דעתו לעובדה כי הכסף הוחזר, ברובו הגדול, למתלוננת; להליך האזרחי התלוי ועומד בין המתלוננת למבקשת; ולהליך המשמעתי שמתנהל כנגד המבקשת, גזר בית משפט השלום על המבקשת 10 חודשי מאסר, מהם 5 חודשים לריצוי בפועל, בדרך של עבודות שירות, והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, לבל תעבור עבירה שמהותה שליחת יד ברכוש הזולת. כמו כן, חייב בית המשפט את המבקשת בקנס בסך 750 ₪ (או 8 ימי מאסר תמורתו) ופיצוי למתלוננת בסך 5000 ₪.

3.

המבקשת ערערה על הכרעת הדין, ולחילופין, על גזר הדין, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. יצוין, כי, עו"ד יורם דדיה, אשר ייצג את המבקשת בבית משפט השלום ובהודעת הערעור לבית המשפט המחוזי, הפסיק לייצגה. בין מועד הגשת הודעת הערעור לבית המשפט המחוזי לבין הגשת הבקשה שלפניי, ייצגה המבקשת את עצמה, וכעת היא מיוצגת ע"י עוה"ד רמזי סקיס וסעיד סקיס, כאמור לעיל. לאחר בחינת טיעוני הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי להותיר את הרשעתה של המבקשת על כנה. בית המשפט המחוזי, הדגיש, בהקשר זה, את התנהגותה של המבקשת במהלך התקופה בה החזיקה בכספים, ובין השאר, היעלמותה של המבקשת והחלפת מספרי הטלפון שלה, עד כדי כך שהמתלוננת הייתה צריכה לפנות למשרד חקירות בכדי לאתרה. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי את העובדה כי המבקשת לא המציאה, עד היום, את מספר חשבון הנאמנות בו, לשיטתה, הפקידה את הכספים של המתלוננת, וכן לא הציגה כל מסמך אחר המאשר טענה זו. בפסק דינו עמד בית המשפט המחוזי על גרסאותיה המשתנות של המבקשת, אשר צצו לאורך ההליך: " אף אחת מהגרסאות [של המבקשת – א.ש.] לא הוכחה אפילו לא הוכחה לכאורית וחלקן אף נסתרו. חלק מהגרסאות, גם מפיה של המערערת [המבקשת], מתייחסות לשנים מאוחרות בהרבה שאין להן כל רלוונטיות לפרשייה שבפנינו ". בדחותו את הערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום, קבע בית המשפט המחוזי, כי:

"מסכת העובדות בתיק זה היא פשוטה וחד משמעית. המערערת [המבקשת] קיבלה כסף כדי להשתמש בו לצורך מסוים ולצורך זה בלבד. המערערת [המבקשת] לא השתמשה בכסף לצורך זה. היא לא הפקידה אותו בחשבון נאמנות כפי שהיה עליה לעשות וכפי שטענה שעשתה והכסף הוחזר רק לאחר כ- 5 שנים במהלך ניהול ההליך הפלילי".

4.

בית המשפט המחוזי לא מצא מקום גם להיעתר לערעור על גזר הדין, בקובעו כדלקמן:

"עבירה של גניבה בידי מורשה, במיוחד כשהדבר נעשה על ידי עו"ד, מחייבת הטלת עונש מאסר וצדק בית משפט קמא כאשר הטיל תקופת מאסר. נזכיר כי לצד הנזק הקונקרטי למתלוננת גלום נזק גם לציבור עורכי הדין שעניינו הפגיעה בשמם הטוב, בשל מעשים כדוגמת מעשיה של המערערת [המבקשת]".

הבקשה לרשות ערעור ועיכוב ביצוע

5.

הבקשה לרשות ערעור המונחת לפניי, הוגשה בתאריך 2.9.2015, ואיתה בקשה לעיכוב ביצוע העונש, אשר נפסק בבית משפט השלום ואושר על-ידי בית המשפט המחוזי. עוד באותו היום, הוחלט לעכב את ביצוע העונש עד להחלטה בבקשה לרשות ערעור.

6.

בבקשה לרשות הערעור, טוענת המבקשת כי עולה בעניינה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, והיא: " שאלת הזכות להיות מיוצג, ובפרט כאשר מדובר במי שזו לה החוויה הראשונה והיחידה בחייה מוצאת עצמה נאשמת כאשר הרשעתה בדין כשלעצמה אמורה לחרוץ את גורלה המקצועי והאישי כאחד ". כמו כן, נטען על-ידי המבקשת כי יש להיעתר לבקשתה בכדי למנוע עיוות דין, בשל הנזק הרב שעלולה ההרשעה להסב לה, וזאת בעיקר כאשר נגזר עליה עונש מאסר בפועל, גם אם דרך ריצוי בעבודות שירות.

7.

לגופו של עניין, העלתה המבקשת טענות מספר, המצדיקות לטעמה את קבלת ערעורה, במידה שתתקבל הבקשה למתן רשות ערעור. ראשית, נטען כי התנהגותה של המבקשת אינה יכולה לשמש בסיס להרשעה בעבירה של גניבה בידי מורשה, ובשפתה: " לא הרי עיכוב כספים, על חוסר התקינות הנגלית הימנו, כהרי גניבה על כל רכיביה ". המבקשת הוסיפה וטענה, בהקשר זה, כי בעת שנוצרה ההזדמנות, לפי הבנתה, להחזיר את הכספים, ללא התוספות אותן ביקשה המתלוננת, פנתה המבקשת לבית המשפט לשם קבלת אישור להפקדת הסכום, אשר הוחזר, בסופו של דבר, למתלוננת. שנית, נטען על-ידי המבקשת, כי מתנהלים שני הליכים מקבילים בפרשה זו (אזרחי ומשמעתי) כאשר לא ניתן משקל מספיק לעובדה כי הסכום אותו דרשה המתלוננת (130,000 ₪), וכן הסכום אותו תבעה המתלוננת בהליך האזרחי (370,000 ₪) חסר פרופורציה לסכום הפיקדון. שלישית, נטען כי לא ניתן משקל מספיק לעובדה כי המבקשת הורשעה על סמך עדות יחידה. רביעית, היעדרו של הליך שימוע עובר להגשת כתב האישום, דבר העומד, לטענתה של המבקשת, בניגוד להוראת סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ). חמישית, נטען כי נמנעה אפשרותה של המבקשת לייצוג משפטי שאינו ייצוגה שלה. אשר לעונש, טוענת המבקשת להיעדר הנמקה מדוע שלא לקבל את האמור בתסקיר שירות המבחן אשר המליץ על צו של"צ, והיעדר הנמקה לאופן קביעת מתחם הענישה.

דיון והכרעה

8.

הלכה ידועה היא, כי בקשת רשות ערעור, ב" גלגול שלישי ", תתקבל במשורה, ואך במקרים חריגים בהם עולה שאלה משפטית רחבת היקף בעלת השלכות ציבוריות כבדות משקל, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים; או כאשר סבור בית המשפט כי קיים חשש לעיוות דין או חשש לאי צדק שנגרם לנאשם במסגרת ההליך המשפטי (וראו: רע"פ 5775/15 וייצמן נ' מדינת ישראל (3.9.2015); רע"פ 5431/15 פלוני נ' מדינת ישראל

(24.8.2015); רע"פ 5675/15 רדאוש נ' מדינת ישראל (24.8.2015)).

9.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, אינני סבור כי נסיבות המקרה מצדיקות את קבלת הבקשה, משהיא אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, כמפורט לעיל.

10.

למעלה מן הצורך, אתייחס בקצירת האומר גם לגופו של עניין. כפי שנקבע עובדתית על-ידי הערכאות הקודמות, התנהלותה של המבקשת בפרשה זו הינה התנהלות בלתי מקובלת ובלתי ראויה, ואין צריך לומר כי היא אינה מכבדת את עיסוקה של המבקשת כעורכת דין. עוד נקבע, ואינני רואה מקום להתערב בכך, כי המבקשת העלתה טענות מן הגורן ומן היקב, אשר אינן מגובות בראיות, וחלקן אף היו, למרבה הצער, טענות שקריות; היא סיפקה תשובות מתחמקות, והעלתה גרסאות שונות ומשונות לגבי הטעמים שעמדו מאחורי החזקתם של הכספים, ברשותה; בנוסף, נטענו על-ידי המבקשת טענות חדשות וחסרות שחר בשלב הערעור. כמו כן, התאפיינה התנהלותה של המבקשת בהגשת בקשות דחייה לדיונים שנקבעו בערכאות הקודמות, וזאת פעם אחר פעם.

11.

המבקשת טענה, בין היתר, לעיוות דין שנגרם לה עקב אי זימון עד ההגנה, אך בעניין זה, יכולה המבקשת להלין רק על עצמה. הדיון בעניינה נדחה, פעמים אחדות, עקב אי התייצבותו של העד הנ"ל, עד שלבסוף לא היה מקום לאשר דחיות נוספות בעניינה. על אף אי התייצבותו של העד לדיונים, ניסתה המבקשת להגיש את הודעתו, שכמובן אינה קבילה, בשל הכלל האוסר על עדות מפי השמועה. התייחס לכך גם בית המשפט המחוזי באומרו, כי:

"בבחינת למעלה מן הנדרש נתייחס בקליפת אגוז לטענה בדבר הפקדת הכספים בידי עו"ד שבתאי טל, הטענה הועלתה לראשונה רק בבית המשפט ולא בחקירה במשטרה. עו"ד שבתאי טל לא העיד בבית המשפט לפיכך כל ראיה שהוגשה הנושאת את חתימתו איננה קבילה ולא ניתן להידרש לה " [ההדגשות שלי- א.ש.].

12.

אשר לטענתה של המבקשת כי התנהגותה איננה מבססת את יסודות העבירה של גניבה בידי מורשה, נראה כי אין מקום להתערב בקביעותיהם העובדתיות של הערכאות הקודמות, מהם עולה כי הוכחו כלל יסודות העבירה וכי יש להרשיע את המבקשת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום. לעניין ההליכים המשפטיים המתקיימים במקביל להליך זה, אודה כי לא ירדתי לסוף דעתה של המבקשת. הליכים אזרחיים ומשמעתיים לחוד והליך פלילי, ככל שיש לו הצדקה, לחוד. עירוב התחומים שאותו מנסה המבקשת לעשות, בהקשר זה, אינו נהיר לי כלל ועיקר.

13.

ומכאן, לטענה בדבר אי קיום הוראת סעיף 60א לחסד"פ. ראשית, סעיף זה אינו עוסק, בניגוד לטענת המבקשת , בנושא השימוע אלא ביידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע. שנית, וכפי שציין, בצדק, בית המשפט המחוזי, הטענה עלתה רק בשלב הערעור, ועל כן נמנעה האפשרות לבחון את הסוגיה ואת משמעויותיה, לגופו של עניין. אשר לטענה בדבר חוסר הייצוג, קבע בית המשפט המחוזי, כי על אף שנדחתה בקשתה של המבקשת לדחיית הדיון, בכדי ליתן לה שהות לדאוג לייצוג על-ידי עורך דין (לאחר שהדיון נדחה כבר פעם אחת, מסיבה זו בדיוק), השכילה המבקשת, שהיא עורכת דין במקצועה , לטעון כהלכה, היא הייתה בקיאה בחומר העובדתי, ויומה בבית המשפט ניתן לה במלואו.

14.

על בסיס האמור לעיל, נדחית הבקשה לרשות ערעור.

15.

לפיכך, החלטתי מיום 2.9.2015, בנוגע לעיכוב ביצוע עונש המאסר לריצוי בפועל, על דרך של עבודות שירות, מתבטלת בזאת. המבקשת תתייצב לביצוע עבודות השירות, בתאריך 6.10.2015, עד לשעה 10:00 בפני הממונה על עבודות השירות בכלא רמלה.