רע"פ 5953/08 מוחמד עתאמלה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בנצרת (פ 2164/06) בגין שמונה עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיף 117(א)(6) בצירוף סעיף 67 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף ) יחד עם תקנה 20 ותקנה 23(ב)(1) לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976; ובעבירה של אחריות מנהל פעיל לעבירות שנעברו לפי חוק מס ערך מוסף, לפי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף.

על פי המתואר בכתב האישום, המבקש היה מנהל פעיל בחברה בע"מ העוסקת בשירותי ניקיון וכוח אדם (להלן: החברה ). החברה, באמצעות המבקש, לא הגישה שלושה דו"חות תקופתיים במועדים ובדרך שנקבעו בחוק מס ערך מוסף בחודשים ינואר, מרץ ומאי בשנת 2006, וכל זאת ברשלנות לכל הפחות. כמו כן, החברה, באמצעות המבקש, הגישה במהלך שנת 2005 חמישה דו"חות תקופתיים אך לא צירפה עמם את התשלום הנלווה אליהם.

ביום 7.3.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד הנשיא ת' כתילי ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת על יסוד הודאתו. ביום 17.1.2008 גזר בית המשפט (כבוד השופט ג' אזולאי ) על המבקש שבעה חודשי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור את אותן עבירות נושא כתב האישום; וקנס על סך 30,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 16/08). בערעורו טען המבקש כי יש להתייחס לעבירות בהן הורשע כמסכת עובדתית אחת ואי לכך יש להרשיעו בעבירה בודדת בגינן, שהעונש המרבי בגינה הוא מאסר עד 12 חודשים. מכל מקום טען הוא, כי חומרת העונש שנגזר עליו בגין העבירות בהן הורשע חורגת מן הענישה המתאימה לעבירות מסוג זה. כמו כן, המבקש טען כי היה על בית המשפט קמא להתחשב בכך שקשייו בהעברת התשלומים לרשויות נבעו מכך שהמועצה המקומית כפר ריינה מיאנה לשלם לו עבור השירותים שסיפק לה. בטיעוניו בעל פה הוסיף המבקש כי על פי נוסח כתב האישום, לא הוכחה מחשבה פלילית מצדו בכל הקשור לחמשת הדו"חות שהוגשו בשנת 2005 ללא תשלום בצדן. מכאן, היות והמבקש הורשע על בסיס יסוד נפשי של אחריות קפידה, לא ניתן לגזור עליו עונש מאסר בגין הרשעותיו.

ביום 24.6.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופטים ז' הווארי , א' הלמן ו- ש' אטרש ) את ערעורו של המבקש על שלל טענותיו, בקובעו כי גזר הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא הינו מאוזן וראוי, ואין כל מקום להתערב בו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה שב וטוען המבקש כנגד הרשעתו וחומרת עונשו, מאותם הטעמים שהעלה לפני בית המשפט המחוזי.

בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הלכה היא מלפני בית משפט זה כי כל דו"ח תקופתי אשר לא הוגש כנדרש לפי חוק מס ערך מוסף ייחשב כעבירה בפני עצמה. כל הגשת דו"ח הינה אירוע בפני עצמו המתבצע בזמן נתון, ואין בדמיון בין הפעולות המתבצעות בעת הגשת כל דו"ח ודו"ח במועדו בכדי לגרום לפעולות נפרדות אלו להפוך לידי מקשה אחת (ראו בר"ע 717/85 קונפורטי נ' מדינת ישראל , פ"ד לט(4) 806 (1985)). אי לכך, בצדק הורשע המבקש בשמונה עבירות שונות בגין כל אחד מהדו"חות שלא הוגש כנדרש על פי חוק מס ערך מוסף, ולא הייתה כל מניעה מפני בית המשפט לגזור עליו 12 חודשי מאסר בגין כל דו"ח שכזה, באופן מצטבר. בפועל, נגזרו על המבקש שבעה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי בלבד. יתר על כן, המבקש עצמו הודה בכתב האישום בכל שמונת העבירות המיוחסות לו בגין שמונת הדו"חות שלא הוגשו כחוק, בניגוד גמור לטענה אותה העלה לראשונה לפני ערכאת הערעור.

אף את הטענה כי על המבקש נגזר עונש מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירות של אחריות קפידה, אין בידי לקבל. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי על פי פסיקתו של בית משפט זה, העבירה המצויה בסעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף בה הורשע המבקש, איננה עבירה של אחריות קפידה ומשכך לא הייתה כל מניעה לגזור על המבקש עונש מאסר. אמנם, שגה בית המשפט המחוזי משציין כי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף איננו רלוונטי לענייננו, כיוון שהמבקש לא הורשע בו. עם זאת, מכיוון שבלאו הכי הוכח כי המבקש הורשע לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף שהיא, כאמור, איננה עבירה של אחריות קפידה, אין לטעות זו השלכה מעשית על עניינו של המבקש.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש.

גם לגופן של הטענות לעניין חומרת העונש, דין הבקשה להידחות. חובה של המועצה המקומית כפר ריינה למבקש אין בה בכדי להקל בעונשו. אף אם מצוקתו הכספית של המבקש נבעה בראש ובראשונה ממחדליה של המועצה המקומית, היה עליו לפנות לרשויות המס בדרך שהותוותה לשם כך בחוק מס ערך מוסף, בכדי שאלו יפטרו אותו זמנית מהגשת דו"ח תקופתי. משלא עשה כן המבקש עובר למועד הגשת הדו"ח אלא בחר לעשות דין לעצמו, אין בידו לטעון כעת כי יש להתנהלותה של המועצה המקומית להוות שיקול לקולא בעת העמדתו לדין על אי תשלום מסים כנדרש (ראו רע"פ 7917/04 דניאל בסרגליק נ' מדינת ישראל , לא פורסם (14.11.2004)).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 3.7.2008 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 23.11.2008, בשעה 10:00, בפני מזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת, לשם תחילת ריצוי עונשו.