רע"פ 5954/15 אופק לסקי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 5.8.2015, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על חומרת העונש שהשית עליו בית הדין הצבאי המחוזי (מטכ"ל) ביום 28.6.2015. בד בבד עם הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש.

2.

המבקש הורשע בבית הדין הצבאי המחוזי, על יסוד הודאתו, בעבירה של האשמת שווא (סעיף 107 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955). על פי עובדות כתב האישום – אשר כאמור אין לגביהן מחלוקת – ביום 30.7.2014 נחקר המבקש תחת אזהרה בידי המשטרה הצבאית החוקרת בחשד לזיופן של תעודות צבאיות (תעודות חוגר ותעודה המתירה נסיעה בתחבורה ציבורית בלבוש "אזרחי"). המבקש מסר בחקירתו כי חייל מסוים, רב"ט בוגן, הוא שהנפיק לו את התעודות. לאחר שרב"ט בוגן נחקר תחת אזהרה על ידי המשטרה הצבאית החוקרת בחשד לזיוף מסמכים צבאיים, התוודה חייל אחר , טוראי נדלר,

כי הוא זה שהנפיק עבור המבקש את התעודות. ביום 28.8.2014 נחקר המבקש בשנית, ושב והפנה אצבע מאשימה כלפי רב"ט בוגן. רק לאחר שהוצגו לו דבריו של טוראי נדלר בחקירתו, הודה המבקש כי טפל אשמת שווא ברב"ט בוגן. ביום 12.4.2015 הורשע המבקש על פי הודאתו.

3.

בית הדין הצבאי המחוזי הביא במניין שיקוליו בקביעת מתחם הענישה ההולם את חומרת מעשיו של המבקש ואת העובדה שהמבקש דבק בהאשמת השווא במשך כחודש. מתחם הענישה ההולם, כך נקבע, נע בין חודש לשלושה חודשי מאסר בכליאה ממשית. במסגרת גזר הדין נתן בית הדין משקל ניכר לנסיבותיו האישיות של המבקש, וכן להודאתו של המבקש ולחרטה שהביע על מעשיו. משכך, נגזרו על המבקש 45 ימי מאסר לריצוי בפועל, וכן 60 ימי מאסר על תנאי למשך שנתיים ופיצויים לרב"ט בוגן בסך 1,500 ש"ח.

4.

ערעורו של המבקש לבית הדין הצבאי לערעורים על חומרת העונש נדחה ביום 5.8.2015, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתו טען המבקש כי עניינו מעורר שאלה בעלת אופי משפטי וציבורי, בהתייחס לחובת התביעה הצבאית, בהתאם לתיקון 113, להציע בטיעוני לעונש מתחם ענישה הולם.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי קובע כי בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". בית משפט זה הבהיר זה מכבר כי השיקולים המנחים את הדיון בבקשות לפי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי, דומים במידה רבה לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כפי שנקבעו ב-ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (ראו: רע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45 (1987); ראו גם: רע"פ 1497/10 שיטרית נ' התובע הצבאי הראשי (2.5.2010); רע"פ 824/15 פרץ נ' התביעה הצבאית הראשית (10.2.2015)). רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית רחבה, החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי מעלה סוגיה כאמור.

6.

המבקש טען כאמור כי בקשתו מעלה שאלה כללית, החורגת מעניינו הפרטי,

בדבר הצעת מתחם ענישה הולם על ידי התביעה הצבאית. ואולם, בעניינו של המבקש אף שלא הוצג מפורשות מתחם ענישה הולם מוצע, הרי שהתביעה הצבאית טענה לעונש באופן פתוח, ועמדה על כך שהעונש ההולם הוא עונש מאסר בכליאה ממשית. זאת ועוד: מפסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים עולה כי התביעה הצבאית מצויה בעיצומו של תהליך לגיבוש מדיניות אחידה בסוגיה הכללית של הצעת מתחם ענישה הולם (פסקה 11 לפסק הדין מיום 5.8.2015). מכל מקום, דומני שלא ניתן לומר כי מדובר בסוגיה המחייבת "תיקון נורמטיבי" בשיטה כולה (ראו: רע"פ 1275/06 התובע הצבאי הראשי נ' קוזין (22.2.2006)).

ניכר מן הבקשה כי טרונייתו האמיתית של המבקש עניינה חומרת העונש שהושת עליו. המבקש שב והדגיש את נסיבותיו האישיות המורכבות. אולם, לא זו בלבד שנסיבותיו האישיות של המערער נשקלו בכובד ראש במסגרת גזר הדין, אלא שטענות אלה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

7.

בקשת רשות הערעור נדחית, אפוא, בלא שנדרשה תגובת המשיבה. ממילא התייתרה גם בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר.