רע"פ 5960/10 חיים לוי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 2154-10 (כבוד השופטים צ' סגל, מ' דרורי ו מ' יועד הכהן ) מיום 9.5.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 1636/07, כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת נכס חשוד, לפי סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); שתי עבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; שתי עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; וכן 13 עבירות של שימוש בכרטיסי אשראי לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986. כתב האישום כלל שלושה אישומים. לפי המתואר באישום הראשון, ביום 31.12.2008 נתפס המבקש כאשר הוא מחזיק כרטיסיות אוטובוס החשודות כגנובות; לפי המתואר באישום השני, ביום 28.12.2008 התפרץ המבקש לדירת מגורים וגנב מתוכה ארנק, מאוחר יותר השתמש המבקש בכרטיס אשראי אשר לא שייך לו בכוונה להונות; לפי המתואר באישום השלישי, המבקש התפרץ לדירת מגורים וביצע בה גניבה, מאוחר יותר השתמש המבקש בכרטיסי האשראי שגנב וביצע בהם רכישות שונות.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעקבות הודאתו וגזר עליו עונש של 48 חודשי מאסר בניכוי תקופת מעצרו וכן 8 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור כל עבירה כנגד הרכוש. בגזר דינו התייחס בית משפט השלום אל תסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש אשר בו נכתב כי המבקש מעורב בחיי הפשע מגיל צעיר וכי עונשי המאסר אשר הוטלו עליו בעבר לא הרתיעו אותו מחזרה לעולם הפשע. עוד נכתב כי בבסיס העבירות התמכרות ארוכת שנים לסמים וכי מזה כחצי שנה מטופל המבקש במסגרת מרכז מתדון. שירות המבחן המליץ להטיל על המבקש עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות וזאת לנוכח השתלבותו בהליך הטיפולי. בית המשפט לקח בחשבון את המלצת שירות המבחן אך החליט להטיל על המבקש עונש של מאסר בפועל וזאת, בין היתר, לנוכח עברו הפלילי העשיר וחומרת העבירות בהן הורשע. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא ניתן לטעון לאפליה לרעה של המבקש לעומת בני הזוג אשר בדירתם נתפס הרכוש הגנוב (להלן: בני הזוג ) וזאת כיוון שהמשיבה הבהירה כי לא היו מספיק ראיות בכדי להגיש נגדם כתבי אישום.

המבקש הגיש ערעור על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת האפליה שהעלה המבקש בשנית וקבע כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון האם היו מספיק ראיות על מנת להעמיד לדין את בני הזוג.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי לא היו ראיות מספיקות להעמיד לדין גם את בני הזוג.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מעבר לכך, כידוע, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש ומסיבה זו בלבד דין הבקשה להדחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי. המבקש ביצע עבירות חמורות ובכללן התפרצות לדירת מגורים וגניבה בשעה שבני הבית ישנו במיטותיהם. חומרת העבירות, בצירוף עברו הפלילי העשיר, מצדיקה את העונש שהוטל עליו. בנוסף, אין לקבל את טענתו של המבקש לפיה יש להפחית מעונשו כיוון שהופלה לרעה לעומת בני הזוג. אין זה מתפקידו של בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור בגלגול שלישי לבחון האם החלטת רשויות האכיפה שלא להעמיד לדין את בני הזוג בשל היעדר ראיות מספיקות היא החלטה סבירה ואין לראות בטענת האפליה כטענה אשר יש בה בכדי להצדיק התערבות בעונש שהוטל על המבקש. בנוסף, טענתו של המבקש אינה נכנסת לגדריה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק כיוון שלא הוכח כי ההבחנה בינו לבין בני הזוג נעשתה על בסיס שיקולים זרים או מתוך שרירות ולכן אין לראות בה כאכיפה סלקטיבית ( בג"ץ 6396/96

זקין נ' ראש עיריית באר-שבע , פ"ד נג (3) 289, 305 (1999)).

סוף דבר הבקשה נדחית.