רע"פ 5993/07 אלי רזו נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בנהיגה בשכרות, לאחר שסירב לבצע בדיקת נשיפה, עבירה לפי סעיף 64ד(א) בצירוף סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961. בעקבות ההרשעה, נדון המבקש ל-30 ימי מאסר על תנאי, פסילת רישיון למשך שמונה חודשים וקנס בסך 1,000 ש"ח.

2.

המשיבה ערערה על קולתו של גזר-הדין לפני בית-המשפט המחוזי, שם טענה כי בהעדר נימוקים מיוחדים ובהתאם להוראת סעיף 39א לפקודת התעבורה שכותרתו "פסילת מינימום בשל נהיגה בשכרות", היה על בית-המשפט לתעבורה לפסול את רישיונו של המבקש לפחות ל-24 חודשים. בית-המשפט המחוזי קיבל טענה זו, וקבע כי בעניינו של המבקש לא הוכח קיומן של נסיבות המצדיקות חריגה מרף הענישה הקבוע בחוק, ועל כן הורה על פסילת הרישיון לשנתיים.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. להשקפתו, יש להקל ברכיב הפסילה הואיל והוא זקוק לרישיון לצורך פרנסתו-שלו ושל בני משפחתו. עוד נטען, כי המבקש מתגורר במושב בפאתי ירושלים, בו תחבורה ציבורית אינה סידרה.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה זו, הואיל והיא אינה מגלה עילה למתן סעד. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות לערער, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646), ולא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. בנסיבות אלו, ומשלא נמצאה נסיבה המצדיקה סטייה מרף הענישה המינימאלי הקבוע בחוק, בדין קבע בית-המשפט המחוזי את אשר קבע.

הבקשה נדחית.