רע"פ 6006/08 יעקב בוחבוט נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בקריות (פ 136/08) בגין עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 14.1.2008 בסמוך לשעה 20:00 בנשר, נמצא המבקש כשהוא מחזיק ברשותו סכין בעלת להב קבוע אשר אורכו 10 ס"מ , זאת מחוץ לתחום ביתו או חצריו וללא שהוכיח כי החזיק את הסכין למטרה כשרה.

ביום 5.3.2008 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת א' קנטור ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וזאת על בסיס הודאתו. בהמשך, טענו הצדדים לענין העונש, כאשר המדינה ביקשה להטיל עונש מאסר בפועל במצטבר לעונש מאסר מותנה שנגזר על המבקש בת.פ. 1618/05 (להלן: עונש המאסר המותנה ). טענתו העיקרית של בא כוח המבקש הייתה כי עונש המאסר המותנה אינו בר הפעלה מחמת ניסוחו של התנאי לפיו "הנאשם לא יעבור עבירה של נשיאת סכין למטרה לא כשרה", ניסוח שאינו חל על הרשעה בעבירה של החזקת סכין שלא כדין.

ביום 14.4.2008 דחה בית המשפט את טענת בא כוח המבקש וקבע כי אין מניעה להפעיל את עונש המאסר המותנה משום שיש זהות בין העובדות שביסוד עבירת התנאי לבין העובדות נשוא העבירה הנוכחית. על כן, גזר עליו בית המשפט שישה חודשי מאסר בפועל שארבעה מהם ירוצו בחופף לעונש המאסר המותנה שהופעל שהוטל עליו בתיק זה, כך שיהיה עליו לרצות שניים עשר חודשי מאסר בפועל. זאת ועוד, הטיל עליו בית המשפט שניים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה בגינה הורשע.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המשיב לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 3333/08).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ר' שפירא , ע' גרשון ו צ' קינן ) דחה בפסק דינו מיום 26.6.2008 את ערעורו של המבקש בקובעו כי ההשוואה הראויה בעת פירושו של מאסר על תנאי היא בין יסודות עבירת התנאי כפי שהיא מופיעה בספר החוקים לבין היסודות המתקיימים בהתנהגותו של הנאשם כפי שהורשע עליהם הלכה למעשה. במקרה דנן, קבע בית המשפט, כי סעיף 186(א) לחוק העונשין מקים חזקה משפטית לפיה עצם החזקת סכין מחוץ לבית או לחצרים הינה שלא כדין, ומשחזקה זו לא נסתרה על ידי המבקש על ידי הוכחתו שהחזיק בסכין למטרה כשרה, הרי שהוא מחזיק בסכין שלא כדין. על כן, ועל אף השוני הסמנטי, המהות היא זהה. לענין חומרת העונש קבע בית המשפט כי העונש שהוטל על המבקש אינו מופרז, בין היתר לאור גילו ועברו הפלילי המכביד.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה עותר המבקש בשנית להקלה בעונש שהושת עליו בבית משפט השלום בטענה כי לא היה מקום להפעיל את עונש המאסר המותנה שכן בית המשפט סבר כי התנאי אסר על החזקת סכין שלא למטרה כשרה בעוד שבפועל אסר התנאי על החזקת סכין למטרה לא כשרה , תנאי שלא התקיים במקרה דנן שכן עצם העובדה שהמבקש הורשע לפי סעיף 186(א) משמעה כי החזיק בסכין מבלי שעלה בידו להוכיח כי החזיקה למטרה כשרה, ואין זה גורר למסקנה כי הוא החזיק את הסכין ל מטרה שאינה כשרה . טענתו השנייה של המבקש מופנית כנגד אורך המאסר המותנה שהוטל עליו, והעובדה כי בית המשפט המחוזי כלל לא דן בטענה זו בפסק דינו.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, והן מהטעם שבנסיבות המקרה לא הייתה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה שמצדיקה מתן רשות ערעור. לגופו של ענין, לענין טענת המבקש כנגד הפעלת עונש המאסר המותנה, טוענת המשיבה כי משהורשע מכוח סעיף 186(א) בהחזקת סכין שלא כדין, הרי שאין הוא יכול לטעון כי על אף שלא הוכיח את מטרתו ככשרה, עומדת לו חזקה של החזקה למטרה כשרה. בעת הימנעו של המבקש מהוכחת מטרת החזקה כשרה הרי שהוא עולה לכותרתו של הסעיף וממילא התנאי שהוטל עליו לפיו "לא יעבור עבירה של נשיאת סכין למטרה לא כשרה" חל בעינו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. המבקש הורשע בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, זאת על פי הודאתו. בענין המבחן להפרת התנאי של עונש מאסר מותנה נפסק כי:

"... המבחן להפעלת התנאי אינו מבחן טכני-פורמלי אלא מבחן מהותי-עניני. השאלה אינה אם הנאשם הועמד לדין והורשע בעבירה המפורטת בתנאי ... אלא השאלה היא אם התנהגותו הפלילית של הנאשם (עליה הועמד לדין והורשע) מקיימת את היסודות של עבירת התנאי..." (ע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(3), 808 (1980)).

בענייננו, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התנאי אשר נקבע בעונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו בעת ביצוע עבירה זו ושנקט לשון "החזקת סכין

למטרה לא כשרה" היתה כוונתו לאיסור נשיאת סכין שלא הוכח שהחזקתה הייתה למטרה כשרה, שכן כעולה מהחזקה המשפטית שנקבעה בסעיף 186(א), הרי שמי שלא הצביע על מטרה כשרה להחזקת סכין, רואים בו כמי שהחזיק בסכין למטרה לא כשרה, משמע כי התנהגותו של המבקש מקיימת את היסודות של עבירת התנאי. על כן, צדק בית משפט השלום עת שהפעיל את עונש המאסר המותנה כנגד המבקש. זאת ועוד, באשר לטענתו השנייה של המבקש כי עונש המאסר המותנה שנגזר עליו ארוך מדי וכי בית המשפט המחוזי לא התייחס לטענתו, הרי שאף טענה זו דינה להידחות. בית המשפט המחוזי ציין, ובצדק, כי בנסיבות המקרה דנן, לרבות עברו הפלילי המכביד והרצוף של המבקש, שכולל בין השאר עבירות רכוש, סמים, איומים והוצאת נשק מרשות הצבא, העונש שנגזר עליו אינו מופרז, בוודאי שלא במידה המצדיקה התערבותה של ערכאה שלישית.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 9.7.2008 בענין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 21.12.2008, לא יאוחר מהשעה 09:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה לשם תחילת ריצוי עונשו.