רע"פ 6008/08 רוני דבורה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 2206/06) בגין עבירה של תקיפה חבלנית של בן זוג, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין ); שתי עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של תקיפת בן זוג, לפי סעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין; ועבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, באישום הראשון נטען כי ביום 23.3.2004 שעה שישבו המבקש והמתלוננת ברכבו של המבקש, סמוך לאוניברסיטת בר אילן, תקף המבקש את המתלוננת בכך שחטף מכשיר טלפון ניד מידיה והיכה אותה בפניה באגרופים. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת שטפי דם בפניה ובצווארה, שבר באף וכאבי ראש. יום למחרת, איים המבקש עליה כי אם תתלונן למשטרה, משפחתו תעשה לה בלגן וכי אביו ישרוף לה את הרכב. באישום השני נטען כי ביום 2.4.2004 בשעה 20:30, בגני תקוה, תקף המבקש את המתלוננת בכך שהיכה אותה במכות אגרוף בחלקים שונים בגופה ואחז בה בגרונה, וכי גם הפעם איים עליה במטרה להפחידה או להקניטה.

ביום 6.9.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט מ' לנדמן ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו באישום הראשון בקובעו כי הוא מעדיף את גרסתה של המתלוננת על פני גרסת המבקש וכי שוכנע שהוכח מעבר לספק סביר כי התקיימו יסודות העבירות שיוחסו למבקש בכתב האישום, זאת על אף קביעתו כי אלימותו גרמה לנאשמת נפיחות באף וסימנים כחולים בפניה בלבד ולא שבר באף. באשר לאישום השני, בית המשפט הרשיע את המבקש בעבירה של תקיפת בן זוג, תוך שהוא מעדיף בשנית את גרסתה של המתלוננת על פני גרסת המבקש, אולם בית המשפט זיכה אותו מעבירת האיומים באישום השני, מחמת הספק.

ביום 22.1.2008 גזר בית המשפט על המבקש את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור על עבירת אלימות נגד הגוף; קנס בסך 1,500 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי למתלוננת בסך 7,000 ש"ח. כמו כן, הופעל נגד המבקש מאסר מותנה של 8 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו בגין הרשעה קודמת, אשר ירוצה מחציתו במצטבר ומחציתו בחופף כך שהנאשם ישא ב-16 חודשי מאסר בפועל סך הכול.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70029/08).

בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא השופטים ד' ברלינר

ו ז' המר והשופטת ת' שפירא ) דחה בפסק דינו מיום 26.6.2008 את הערעור בקובעו כי מדובר בהכרעת מהימנות קלאסית, שאין מקום להתערבות בה על ידי ערכאת הערעור. בית המשפט הדגיש כי הכרעת דינו של בית משפט השלום הייתה זהירה מאוד, בחנה כל נדבך ובדל נדבך לטובתו של המבקש ומכאן בא גם הזיכוי החלקי מעבירת האיומים באישום השני וכן הקביעה כי לא היה שבר באפה של המתלוננת; תוסיף לכך שלאמינות שייחס בית המשפט לגרסת המתלוננת ובנה נוספו גם ראיות אחרות, כגון העובדה שהמבקש הודה כי אכן נחבלה המתלוננת באפה, עובדה אשר ניסה המבקש להסביר כתאונה שאירעה במהלך פתיחת דלת הרכב, הסבר שבית המשפט לא קיבל. באשר לחומרת העונש, קבע בית המשפט כי העונש שהוטל על המבקש הוא מידתי וראוי בהתחשב שמאסר על תנאי לא היה בו כדי להרתיע אותו בעבר. יוער כי בית המשפט דחה בקשה להוספת ראיה שהגיש המבקש במסגרת ערעורו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה מעלה המבקש מספר טענות באשר לקביעות המהימנות ולקביעות העובדתיות של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. תחילה, מלין המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר לו הוספת ראיות חדשות. שנית טוען הוא לסתירות בעדותה של המתלוננת, כגון תשובות שונות שנתנה לסיבה שלא התלוננה מיד עם קרות האירועים המוזכרים בכתב האישום. כמו כן הוא מצביע של קיומו של מניע אפשרי להגשת התלונה. לחלופין העלה המבקש טיעונים כלפי חומרת גזר הדין.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. בית משפט השלום קבע כי הוא מעדיף את גרסתה של המתלוננת כי על פני גרסת המבקש . בית המשפט המחוזי שקל את הטענות אותן מעלה המבקש בבקשה זו, אולם בחר לדחותן; לרבות הטענה לקיומן של סתירות בעדות המתלוננת אשר טען להן המבקש ובכל הנוגע למניע מאחורי הגשת התלונה על ידה .

כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאי מהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעות אלו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים. משכך, לא מצאתי לנכון להתערב בהרשעתו של המבקש על ידי בית משפט השלום.

זאת ועוד, באשר לבקשת רשות הערעור על חומרת העונש, המבקש הורשע בעבירות חמורות מאוד. העונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים למקרה דנן, לרבות חומרת העבירות שביצע ועברו הפלילי. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד שהוא נימק את מסקנותיו כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 9.7.2008 בענין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 31.8.2008 , לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לשם תחילת ריצוי עונשו.