רע"פ 6010/11 יוסי בן שמעון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש פסילת רישיון נהיגה וקנס, שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעפ"ת 13735-04-11, עד להכרעה בבקשת רשות הערעור בעניינו.

המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה באשדוד בעבירה של נהיגה בשיכרות והוטל עליו עונש הכולל רכיבים

של 24 חודשי פסילה בפועל וקנס בסך של 1,800 ש"ח. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נדחה ביום 11.7.2011. ביום 18.8.2011 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 13.11.2011 החלטתי כי הבקשה תועבר לדיון בפני הרכב שלושה. כעת, הגיש המבקש בקשה נוספת בה הוא מבקש לעכב את ביצוע גזר הדין עד למועד ההכרעה בבקשה רשות הערעור שהגיש.

בבקשתו, טוען המבקש כי סיכויי הבקשה שהגיש גבוהים. זאת, בין היתר, שכן הרשעתו מבוססת על מידע מודיעיני שלא נמצא לו חיזוק ממקור חיצוני. עוד טוען המבקש כי לא מדובר במקרה בו מתבקשת ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרה שבו נדרשת התערבות בקביעות משפטיות אשר מעוררות קושי ממשי. עוד טוען המבקש כי הוא מרצה את עונש הפסילה שהוטל עליו החל מחודש אוגוסט 2011 וכי עד ההכרעה בבקשתו הוא עשוי לרצות תקופה ניכרת מהעונש שהוטל עליו.

מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה. לטענתה, אין לעכב את ביצוע העונש שהוטל על המבקש הן כיוון שמדובר בהליך של בקשת רשות ערעור שסיכוייו נמוכים מזה של ערעור בזכות, הן כיוון שמדובר בבקשה לעיכוב ביצוע עונש של פסילה וקנס, ולא בעיכוב ביצוע עונש של מאסר בפועל. לטענתה, כאשר מדובר בעיכוב ביצוע פסילת רישיון הנהיגה תומך האינטרס הציבורי בריצוי מיידי של העונש על מנת להגן על הציבור מפני שימוש פסול ברכב. בנוסף, טוענת המשיבה כי אין מקום להורות על עיכוב ביצוע של רכיב הקנס שכן במידה והמבקש יזכה בערעורו, הרי שאין חשש כי המדינה לא תוכל להשיב לו את הסכום ששולם.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה ובבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

כידוע, עיכוב ביצוע גזר דין יינתן במשורה בלבד, ולרוב יישמר הכלל כי תחילת ריצוי גזר הדין תעשה בסמוך לנתינתו. כך, נקבע כי עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים שבהם קיימות נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על זה של משקל האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: פרשת שוורץ )). הנטל הוא על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית המשפט שבנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים.

אלא, שיש להבחין בין פרשת שוורץ למקרה שלפנינו, שכן כפי שטוענת המשיבה ענייננו בבקשת רשות ערעור, אשר טרם התקבלה, וככזו סיכוייה נמוכים מזה של ערעור שהוגש בזכות, שכן על המבקש להתגבר תחילה על הרף שנקבע בפסיקה לצורך קבלת רשות ערעור בגלגול שלישי בטרם יישמעו טענותיו לגופן. זאת מבלי להביע כמובן עמדה בנוגע לסיכויי הבקשה לגופה. בנוסף, במקרה זה מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע עונש של פסילת רישיון הנהיגה ולא על עיכוב ביצוע עונש של מאסר בפועל. בעניין זה קבעתי לאחרונה ברע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 3.11.2011):

"...שונה מקרה זה מפרשת שוורץ אף בכך שאין מדובר בעונש מאסר, הפוגע בלב זכותו של המורשע לחירות, כי אם בעונש שלילה בלבד. הדין, כמו גם הגיונם של דברים, מבחינים בין עוצמות הענישה בהקשרים שונים (כך למשל, בעוד ששלילת חירות על ידי גורמי חקירה מוגבלת ומפוקחת ביותר, ומתוחמת ל-24 שעות בלבד, הרי ששלילה מנהלית יכולה להתמשך מעבר לתקופה זו). אף שגם בפסילת רישיון נהיגה יש משום פגיעה בנאשם בחופש התנועה שלו, פגיעה זו קלה בהרבה מהפגיעה הנגרמת לאדם המרצה עונש מאסר".

לאור האמור לעיל, דין הבקשה לעיכוב ביצוע להדחות. במקרה זה, נוכח העובדה שמדובר בבקשת רשות ערעור, בבקשה לעיכוב ביצוע עונש פסילה ולנוכח העבירה שבה הורשע, גובר האינטרס הציבורי על פני הפגיעה האפשרית במבקש. אוסיף, כי אף את רכיב הקנס שהוטל על המבקש לא מצאתי מקום לעכב. זאת שכן מדובר בחיוב כספי והמבקש לא טען וממילא לא הוכיח כי מאזן הנוחות נוטה במקרה זה לטובתו. ברי כי כפי שטוענת המשיבה, אין חשש לכך שהוא לא יוכל לקבל את הסכום ששילם בחזרה במקרה שבקשתו תתקבל, תידון כערעור וזה יתקבל.

סוף דבר, הבקשה נדחית.