רע"פ 6018/05 אברהם אוחיון נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בראשון-לציון, בגין עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)+7(ג) רישא+31(3) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש],התשל"ג 1973 (להלן: הפקודה).

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 3.12.04 בין השעות 17:00 ל 20:30 או בסמוך לכך, החזיק המבקש בביתו שברחוב פינסקר 47 בראשון-לציון, ובבית גיסתו ברחוב הרב מינץ 3 בראשון-לציון ב- 10,378 כדורים המכילים סם מסוכן מסוג MDMA מחולקים לאריזות, ללא היתר וללא רישיון מאת המנהל ושלא לצריכתו העצמית.

בית-משפט השלום בראשון-לציון (כבוד השופט ה' פינשטיין) הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. עם זאת, קבע בית-המשפט, כי העובדה שהתביעה בחרה להגיש את כתב-האישום כנגד המבקש בבית-משפט השלום ולא בבית-המשפט המחוזי, מצמצמת את הרף העונשי העליון לשבע שנות מאסר במקום לעשרים שנות מאסר. בנוסף, נקבע, כי המבקש הינו נכה וכי אף לא הוצגו בפני בית-המשפט תקדימים דומים בכל הנוגע לקביעת העונש ויש להתחשב בגורמים אלו לקולא. לפיכך, בנסיבות העניין, גזר בית-המשפט למבקש 13 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי וכן פסל אותו מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 8 חודשים מיום שחרורו מהכלא.

על קלותו של עונש זו של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר ור' אליעז) קיבל את הערעור על גזר הדין, בפוסקו, כי טענות המדינה בדין יסודן וכי על-פי כל קנה מידה, נורמת הענישה, אשר באה לידי ביטוי בגזר-הדין של בית-משפט השלום, איננה יכולה להיוותר על כנה. בנוסף, נקבע, כי ישנם תקדימים למקרים כגון אלו, הדומים בנסיבותיהם למקרה נשוא בקשת ערעור זו וכי רמת הענישה בהם נעה בין שנתיים וחצי לשש וחצי שנות מאסר בפועל. עוד פסק בית-המשפט המחוזי, כי הבחירה להגיש את כתב-האישום לבית-משפט השלום, מעמידה אמנם את תקרת הענישה על שבע שנים ולא מעבר לכך, אולם אין בכך כדי לגמד את חומרת העבירה או להביא למסקנה שהענישה צריכה להיות מקלה או מתונה מזו שהייתה מוטלת בבית-המשפט המחוזי. לפיכך, גזר בית-המשפט המחוזי על המבקש שלוש שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי וכן פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 8 חודשים מיום שחרורו מהכלא. כמו-כן, הטיל בית-המשפט המחוזי על המבקש קנס בסך 30,000 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שחרג באופן קיצוני לחומרה שעה ששילש את עונשו של המבקש בהתייחס לרכיב המאסר וכן שגה קשות בהטילו על המבקש קנס כה גבוה. במיוחד אמורים הדברים לטענת המבקש, לאור העובדה שבית-משפט השלום לא הטיל עליו כל קנס כספי שהוא. בנוסף, טוען המבקש, כי העונש שנקבע, הינו סטייה משמעותית מהקבוע בפסיקה הקיימת וכי אף ראוי לתת משקל ממשי להודיית המבקש ולנסיבותיו האישיות ולהיותו אדם נכה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מנסיבות העניין הפרטניות של המבקש, והלה, הגם שניסה, לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין.

בענייננו, מדובר בכמות סמים, אשר שוויה מאות אלפי שקלים. מסכים אני עם קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, כי מי שמחזיק בכמות כה גדולה של סמים, עושה זאת באופן מודע ומקווה להתעשר במהירות, תוך התעלמות גמורה מפוטנציאל הנזק ההרסני הטמון בכמות סם כה גדולה ואופייה.

כמו-כן, המבקש הינו בעל רקע פלילי מכביד ובעברו הרשעות רבות. הרשעתו בעבירה נשוא בקשת רשות ערעור זה, מעידה על כך, כי הוא לא זנח את דרך העבריינות וכי לא תיקן את דרכיו. לאור האמור, לא נראה, כי יש להתחשב במיוחד לקולא בנסיבותיו האישיות השונות, כפי שביקש.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.