רע"פ 6018/06 אילן בורוכוב נ. מדינת ישראל

נגד המבקש מתנהלת חקירה, שבמרכזה חשדות לביצוען של עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון וחוק העונשין. במסגרתה של חקירה זו – ובטרם הגשתו של כתב-אישום – תפסה משטרת ישראל יהלומים שנמצאו בהחזקת המבקש, ואשר על פי החשד הוא קיבלם במרמה, וכן המחאות ומסמכים נוספים. בתאריך 22.2.06, חמישה חודשים לאחר תפיסתם של החפצים, פנה המבקש לבית-משפט השלום בתל-אביב בבקשה להחזרת תפוס, מכוח הוראת סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "פסד"פ"), שזו לשונו:

אם תוך ששה חדשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ

לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט שלום, על-פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע.

במהלך הדיון שנערך בפני בית-המשפט בתאריך 30.4.2006, טען המבקש כי חלפו שישה חודשים מאז תפיסתם של החפצים מבלי שהוגשה בקשה להאריך את תקופת התפיסה. בנסיבות אלה, טען המבקש, יש להורות על החזרת התפוסים לידיו. בית משפט השלום דחה בקשה זו, ומאידך, נעתר לבקשת נציגת המשטרה, רס"ב יונה בצ'ינסקי, והורה על הארכת המועד להחזקת התפוסים ב-180 ימים נוספים. בית-המשפט הדגיש, כי הדיון בבקשה להחזרת התפוסים היה אמור להיערך בטרם חלפה תקופת ששת החודשים, אולם הוא נדחה לבקשת הצדדים, ובנסיבות אלה ניתן להיעתר לבקשת המשטרה להאריך את התקופה להחזקת התפוסים, גם בחלוף התקופה הקבועה בסעיף 35 לפסד"פ (עמ' 5 להחלטה מיום 30.4.06).

על החלטה זו הגיש המבקש ערר אשר נדון לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ובמסגרתו טען כי בית-המשפט לא היה רשאי להאריך את התקופה להחזקת התפוסים לאחר שחלפו שישה חודשים מיום התפיסה. עוד נטען, כי השוטרת שהופיעה בפני בית-משפט השלום לא הייתה קצינה, ומשכך לא הייתה מוסמכת לבקש להאריך את התקופה להחזקת התפוסים. בית-המשפט המחוזי דחה את הערר לאחר שלא מצא כל פגם בהחלטתו של בית-משפט השלום.

כנגד החלטה אחרונה זו הוגשה הבקשה הנוכחית, ובמסגרתה שב המבקש על הטענות שהעלה במסגרת הערר. כן נטען, כי תפיסתן של ההמחאות מסבה לו נזק כספי, שהולך ומתעצם ככל שחולף הזמן. יובהר כבר עתה, כי המבקש מיקד את הבקשה הנוכחית במסמכים המוחזקים בידי משטרת ישראל. בקשתו זו אינה חלה על היהלומים שנתפסו בידי המשטרה, שכן, במסגרת הליך אחר שהתנהל בפני בית-המשפט המחוזי, הוא נתן את הסכמתו לכך שמשטרת ישראל תוסיף להחזיק בהם (ראו החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבש"א 4755/06, מיום 30.3.2006).

המדינה, בתגובתה, מתנגדת לבקשה.

דין הבקשה להידחות. המחוקק קבע בסעיף 34 לפסד"פ, כי שוטר המוסמך להגיש בקשה להארכת התקופה להחזקת תפוסים, הוא "שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו", לשון הסעיף. אמנם, השוטרת שהופיעה בדיון שנערך בפני בית-משפט השלום וביקשה להאריך את התקופה להחזקת התפוס לא הייתה קצינה, אולם לתגובת המשיבה צורף אישור מאת סנ"צ אריה אידלמן, המשמש כראש מפלג הונאה בתל-אביב, ממנו עולה כי אותה שוטרת הוסמכה על-ידו כבר לפני שנתיים לטפל בבקשות מסוג זה.

דינה של הטענה השנייה, באשר למועד בו הוארך המועד להחזקת התפוסים, אף היא להידחות. בהקשר לטענה זו הפנתה המשיבה בתגובתה לבג"צ 2393/91 פרידנברג נ' שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב , פ"ד מה(4) 490, שם נקבע כי בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה להחזקת התפוסים, גם לאחר שחלפה תקופת ששת החודשים הקבועה בסעיף 35 לפסד"פ. דא עקא, שבסוגיה זו קיימת הלכה נוספת, מאוחרת יותר, בבש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 464, בה נאמר כי בנסיבות אלה צריכה המשטרה לבקש להאריך את המועד להגשת בקשה מסוג זה, ובית-המשפט ייעתר לה מנימוקים מיוחדים בלבד. כך או כך, במקרה הנוכחי בית-המשפט הבהיר כי הדיון בבקשתו של המבקש היה אמור להתקיים לפני שחלפו שישה חודשים מיום התפיסה, אולם הוא נדחה לבקשת הצדדים. בנסיבות כאלה, לא סברתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית-המשפט להאריך את תקופת התפיסה.

לפיכך, הבקשה נדחית.