רע"פ 6038/10 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ת 30878-03-10, כבוד השופטת ת' שפירא ) מיום 21.7.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת. 28103/08, כבוד השופט י' ויטלסון ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64(ב) ו-64ד לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 24.1.2008 בשעה 03:00 נהג המבקש ברכבו וסירב לתת דגימת אוויר נשוף לפי דרישת השוטרים.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של קנס בסך 1,300 ש"ח או 13 ימי מאסר תמורתו, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים, חמישה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים והתנאי שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או של נהיגה בשכרות. בהכרעת דינו קבע בית משפט השלום כי הוא מאמין לשוטר שהעיד מטעם התביעה כי המבקש הכשיל את הבדיקה במכשיר הינשוף בכוונה בכך שלא נשף כלל או שנשף נשיפות פסולות. עוד התייחס בית המשפט לכך ששוטרת אחרת העידה כי היא הריחה ריח חזק של אלכוהול מפיו של המבקש וכי הוסבר למבקש כי במידה ויסרב לבדיקה הוא יחשב לשיכור. על סמך קביעות אלה ואחרות הגיע בית המשפט למסקנה כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי המבקש סירב לבצע את הבדיקה ולכן רואים את המבקש כמי שנהג בשכרות.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אשר דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי

לא מצא מקום להתערב במסקנתו של בית משפט השלום לפיה אין ספק כי המבקש הכשיל את הבדיקה במתכוון וכי מסקנתו מעוגנת בעדויות ובמוצגים שהובאו בפניו. עוד קבע בית המשפט כי המבקש לא הוכיח את טענתו לפיה הוא ביקש לבצע בדיקת דם אך נתקל בסירוב מצד השוטרים. לבסוף קבע בית המשפט כי הכשלת הבדיקה, בצירוף נתונים נוספים כגון ריח האלכוהול שעלה מפיו של המבקש, מצביעים על כך כי הוא נהג בהיותו שיכור. לעניין העונש, דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה יש להפחית מעונש המינימום שהוטל עליו כיוון ששכרותו נקבעה רק על בסיס סירובו להיבדק וקבע כי נסיבותיו האישיות אינן מצדיקות הקלה בעונשו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה חוזר וטוען המבקש, בין היתר, כי לא סירב לבצע את הבדיקה במכשיר הינשוף, כי לא הכשיל את הבדיקה במתכוון וכי אף הסכים לבצע בדיקת דם ולכן עלה בידו לסתור את חזקת הסירוב. עוד טוען המבקש כי מבלי להסתייע בחזקת הסירוב אין די ראיות אשר יכולות להצביע על כך שהוא נהג בשכרות.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות.

יתרה מכך, דין הבקשה לדחות אף לגופו של עניין. ראשית, המסקנה לפיה המבקש הכשיל את הבדיקה במתכוון מבוססת בעיקרה על ממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב, לרוב בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות והלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר ברשות ערעור בפני ערכאה שלישית. מקרה זה אינו מקרה חריג אשר מצדיק סטייה מהלכה זו. שנית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הרשעתו של המבקש אינה מתבססת על חזקת הסירוב לבדה אלא גם על ראיות נוספות אשר ביניהן עדות השוטרת לפיה הורגש ריח חריף של אלכוהול מפיו. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה מכלול הראיות והתנהגותו של המבקש מקימות ללא ספק את העבירה של נהיגה בשכרות.

סוף דבר הבקשה נדחית.