רע"פ 6050/11 שאדי רישק נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 31822-04-11, כבוד סגן הנשיא ת' כתילי, השופטת א' הלמן והשופט ע' עיילבוני ) מיום 12.7.2011, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בנצרת (ת"פ 31643-03-10, כבוד השופטת י' שטרית ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של סיוע לגניבה בנסיבות מיוחדות, שתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שתי עבירות של הסתייעות ברכב לביצוע פשע, עבירה של גניבה בנסיבות מיוחדות, עבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה, עבירה של היזק בזדון, וכן עבירה של הסעת תושב זר שלא כדין. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש קשר קשר עם אחרים במטרה לגנוב עגלים מהרפת של קבוצת כנרת, וכן

מרפת "חוף השרון" הנמצאת בסמוך לקיבוץ יקום.

ביום 3.10.2010 הרשיע בית משפט השלום את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, וביום 6.3.2010 הטיל עליו עונש של 45 חודשי מאסר בפועל, בניכוי התקופות בהן שהה במעצר בגין תיק זה (מיום 24.2.2010 ועד ליום 14.4.2010 ומתום תקופת המאסר שהוטל עליו בתיק ת"פ 6031/07 ועד ליום מתן גזר הדין בתיק הנוכחי); שנת מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יורשע בעבירת רכוש מסוג פשע; שמונה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יורשע בעבירת רכוש מסוג עוון; ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, הסגת גבול כדי לעבור עבירה, היזק בזדון, או כל עבירה לפי חוק הכניסה לישראל; פיצוי למתלוננים בסך של 8,000 ש"ח; קנס בסך של 12,000 ש"ח; וכן פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של עשרה חודשים.

בגזר הדין, התייחס בית משפט השלום לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש, לחלקו המשמעותי באירוע המתואר באישום הראשון, לעברו הפלילי המכביד, וכן למדיניות הענישה המרתיעה הנהוגה בעבירות של פשיעה חקלאית. מבחינת השיקולים לקולה, התייחס בית המשפט, בין היתר, לכך שהמבקש הודה ולקח אחריות על מעשיו וכן לנסיבותיו האישיות. בהתייחסו לעקרון אחידות הענישה, קבע בית המשפט, כי יש להבחין בין המבקש לבין יתר הנאשמים בפרשה, זאת לנוכח מידת מעורבותו באירועים המתוארים בכתב האישום ועברו הפלילי המשמעותי. בכל הנוגע לניכוי ימי מעצרו של המבקש, קבע בית המשפט, כי אין לנכות מתקופת המאסר שהוטלה עליו, את התקופה בה ריצה עונש מאסר בפועל שהוטל עליו בתיק אחר.

על גזר דינו של בית משפט השלום, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי לא מצא מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום, אשר איזן כראוי בין כלל הנסיבות והשיקולים הרלבנטיים. בית המשפט דחה את טענת המבקש, שלפיה בית משפט השלום שגה בכך שלא ניכה את עונש המאסר שריצה בתיק אחר, מתקופת המאסר שהוטלה עליו בתיק זה. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי המבקש סיים לרצות את העונש שהוטל עליו בתיק האחר בטרם הוטל עליו העונש בתיק זה, ולכן לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית משפט השלום שלא לנכות את ימי מאסרו.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש, כי שגו הערכאות הקודמות בכך שלא החילו על מקרה זה את הוראת סעיף 45(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שלפיה, כך לטענתו, יש לחפוף את תקופת המאסר שהוטלה עליו במסגרת התיק האחר (ת"פ 6031/07) לעונש המאסר שהוטל עליו במסגרת תיק זה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי התייחס לטענת המבקש בנוגע לניכוי ימי מאסרו בתיק האחר, אך קבע, כי אין במקרה זה תחולה לסעיף 45(ב) לחוק, שכן המבקש סיים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו, לפני שהוטל עליו עונש המאסר במסגרת ההליך הנוכחי, ולכן לא מדובר במקרה זה בתקופות מאסר חופפות. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי החלטתו של בית משפט השלום, שלפיה ינוכו מתקופת מאסרו של המבקש רק ימי המעצר שריצה במסגרת ההליך הנוכחי, היא החלטה סבירה המיישמת את הדין נכונה. מסקנה זו מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. אוסיף, כי ניכוי ימי מעצר הוא אך "נוהג מנחה ואין הוא כלל מחייב", ובסופו של יום הוא מהווה אך אחד משיקולי הענישה הנלקחים בחשבון על ידי בית המשפט (ראו למשל: רע"פ 165/05 צומן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.1.2005).

סוף דבר הבקשה נדחית.