רע"פ 6089/08 רונן שמואל מור נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב הרשיע את המבקש בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, אי שמירת מרחק, נהיגה בקלות ראש, אי מסירת פרטים ואי דיווח. כתב-האישום הוגש בעקבות תאונת דרכים בה פגע רכבו של המבקש ברכב אחר, וכתוצאה מכך נחבלה אשה. המבקש, שהיה פסול אותה עת מלהחזיק ברישיון נהיגה, לא מסר את פרטיו לנפגעת, עזב את המקום ולא דיווח על האירוע למשטרה. בעקבות כך, נגזרו למבקש תשעה חודשי מאסר, והופעל, בחופף, מאסר על-תנאי בן 18 חודשים שהיה תלוי נגדו. כמו כן, נגזרו למבקש שנת מאסר על-תנאי, ופסילה מקבל או מהחזיק ברישיון נהיגה במשך שלוש שנים.

2.

בערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, וכוון כנגד העונש, נטען כי לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות, ובעיקר למצבו הנפשי הקשה כפי שעולה מחוות-דעת פסיכיאטרית ותסקיר שירות המבחן שהוגשו בעניינו. ערעור זה נדחה, ועתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער בפני בית משפט זה.

3.

אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי אין חומרת העונש כשלעצמה מקימה עילה לקיומו של ערעור נוסף (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1), 646 (2003)). אכן, לאותה הלכה נקבען בפסיקה חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. לחובתו עבר מכביד ביותר, ובהתנהגותו הפעם הוכיח כי גם מאסר על-תנאי שעמד נגדו לא הרתיע אותו מלשוב לסורו. בנסיבות אלו, אין בעונש דבר המצדיק בחינה על ידי ערכאה שלישית, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.