רע"פ 6095/06 צדוק חיים לוי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ 4448/02) בגין ארבע עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, לפי סעיף 216(4) בקשר עם סעיף 222(א) לפקודת מס הכנסה (להלן: הפקודה), ארבע עבירות של אחריות מנהלים, עבירה לפי סעיף 224א לפקודה וכן עבירה של אי קיום דרישה, לפי סעיף 216(1) בקשר עם סעיף 135(1) לפקודה.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש אשר שימש כמנהל פעיל של "ביל אור חברה למסחר ושירותים בע"מ" (להלן: החברה) לא הגיש דו"חות על הכנסותיה של החברה בשנים 1996, 1997, 1998 ו-1999. כן נטען, כי הוא כמנהל ידע ולא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירות הנזכרות לעיל וכי ללא סיבה מספקת, לא הגיש הוא את הצהרת ההון אשר נדרש ממנו להגיש.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' אפרתי) הרשיע את המבקש ואת החברה, על פי הודאתו. בית-משפט השלום קיבל את עמדת המשיבה בקובעו, כי המבקש לא הסיר את המחדלים בשל אי-הגשת הדו"חות השנתיים של החברה וגזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו והתנאי שלא יעבור עבירה מן העבירות בגינן הורשע ועל כל עבירה לפי הפקודה ותקנותיה, וכן הוטל עליו קנס בסך של 10,000 ש"ח.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. טענתו המרכזית של המבקש הייתה שמחדליו סולקו טרם הכרעת הדין, שכן הצהרת ההון של המבקש ליום 31.12.98 והדו"חות הכספיים של החברה לשנים 1996-2001 הוגשו ביום 28.12.03. לטענתו, הגשת דו"חות כספיים, הגם שאינם מבוקרים, בניגוד לאמור בסעיף 131(ג) לפקודה, מהווה סילוק המחדל לעניין אישום פלילי. עוד טען המבקש כי העבירה בה הורשע הינה עבירה של אחריות קפידה, אשר אין להטיל עונש מאסר בגינה, וכי הוא לא יכול היה להגיש את הדו"חות האמורים מאחר וספרי החשבונות של החברה נעלמו.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את הערעור בקובעו, כי הגשת דו"חות משוערים, בלתי מבוקרים או חסרים אינה מהווה הגשת דו"חות כדין כאמור בסעיף 131(ג) לפקודה, כנדרש לצורך הסרת המחדל. בית-המשפט הפנה לפסיקה קודמת שלו (ע"פ (תל-אביב-יפו) 37/98 - חויניצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), במסגרתה נקבע שהפקודה מפרטת את המסמכים והפרטים שהגשתם נדרשת וכי הגשת הדו"ח ללא מסמכים ופרטים אלה אינה מהווה מילוי דרישות החוק וממילא אינה מהווה הסרת המחדל, שיש בה כדי להצדיק הפחתה בעונשו של המבקש. אף יתר טענותיו של המבקש נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, במסגרתה התמקד המבקש אך בטענה לפיה די היה בדו"חות שהוגשו על-ידו לשם סילוק המחדל לעניין האישום לפי סעיף 216(4) לפקודה, וכי יש בכך כדי להצדיק הפחתה בעונשו. לטענת בא-כוח המבקש, סעיף 131(ו) מחיל את עצמו על שני סעיפים בפקודה: סעיף 145(ב) וסעיף 158א(ג) ועל שני סעיפים אלה בלבד. שתי הסנקציות שבסעיפים אלה, כך לדידי המבקש, הן סנקציות אזרחיות ואינן משליכות על העבירה הפלילית שבסעיף 216(4) לפקודה, שעניינה אי הגשת דו"חות. במילים אחרות, טענת בא-כוח המבקש היא, כי המחוקק ראה לנכון להטיל סנקציות אזרחיות, ולא פליליות, על דו"ח שהוגש בחסר.

מנגד, טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או חשש לעיוות דין ודינה להידחות על פי המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו(3) 123, להלן: חניון חיפה ). עוד טוענת המשיבה, כי טענת המבקש סותרת את תכלית החקיקה של סעיף 131(ו) לפקודה, והיא הטלת סנקציות על נישומים שנמנעו מהגשת דו"חות. המשיבה סבורה, כי הטענה לפיה יש להגביל סנקציות אלו אך למישור האזרחי, ולא את הטלתן של סנקציות החלות כבר ממילא בגין אי הגשת דוחות מלאים מפורטים ומאושרים כדין.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה. זאת, אף נוכח העובדה שעניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות, וכידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. כשלעצמי מתקשה אני לקבל את הפרשנות בה אוחז המבקש לסעיפי הפקודה הרלבנטיים. סעיף 131(ג) לפקודה דורש, כי הדו"ח המוגש למס הכנסה יהיה מאושר בידי רואה חשבון מוסמך. אין חולק, כי הדו"חות שהגיש המבקש לא היו מאושרים על-ידי רואה חשבון. סעיף 131(ו) קובע סנקציות שינקטו כנגד אדם שלא הגיש דו"ח מאושר ומתואם. המדובר, בין היתר, בסנקציות הבאות: ניתן יהיה לקבוע את הכנסתו של אותו אדם לפי מיטב שפיטתו (סעיף 145(ב)), וניתן יהיה לא להזמין את הנישום לדיון לפני הוצאת השומות, וכן לא לפרט את הנימוקים לאי-קבלת הדו"ח או ההשגה (סעיף 158(ג)). נכון הוא הדבר, כי מדובר בסנקציות אזרחיות בלבד (ראו קובץ הפרשנות לפקודת מס הכנסה, עמ' ח-5) וכי בפקודה לא מופיעה כל התייחסות להשפעה של הגשת דו"ח ללא אישור מתאים על שאלת סילוק המחדל לעניין אישום לפי סעיף 216(4). יחד עם זאת, ברי לכל כי בבסיס תכליתו של סעיף 131(ו) עומדת כוונתו של המחוקק להחמיר עם נישום שלא הגיש דו"חות מאושרים ולהטיל עליו סנקציות נוספות במישור האזרחי. לאור האמור, מתקשה אני לראות מדוע במישור הפלילי יש מקום להקל דווקא עם אותו נישום שלא הגיש דו"חות מאושרים כדין ולראות בכך משום הסרת המחדל. דעתי היא, כי העמדה בה אוחז המבקש אינה מתיישבת עם ההיגיון הישר ועם התכלית העומדת בבסיס סעיף 131(ו) לפקודה. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה דנא ניתן לדחות את הבקשה אף מטעמים אחרים ומבלי לקבוע מסמרות בסוגיה האמורה. אבהיר את דבריי.

אף לוּ הייתה מתקבלת טענתו של המבקש לפיה די בדו"חות שהגיש כדי להביא לסילוק המחדל, הרי שאין הדבר בהכרח מצדיק כי לא יוטל עליו עונש מאסר בפועל. עמד על כך בית-משפט זה במקום אחר בציינו:

"גם את זאת יש להדגיש: עם כל חשיבותו של פירעון החוב, בסופו של דבר אין מדובר במעשה חסד שעשה הנאשם, אלא בפירעון מה שניתן היה לגבות ממנו גם בדרכים אחרות... על כן אף שלהסרת המחדל במקרה זה יש לייחס משקל, אין להפריז בו עד כדי הימנעות מגזירתו של מאסר בפועל" (ע"פ 2407/05 מן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

ואכן, בשנים האחרונות קיימת מגמה שלא להקל ראש בעבירות המס, נוכח שכיחותן, היקפן ופגיעתן הרעה בחיי הכלכלה התקינים ובאזרחים שומרי החוק. בית-המשפט מחויב אף הוא לסייע לעקירה מן השורש של עבירות אלו, שהפכו לרעה חולה במחוזותינו, באמצעות החמרת הענישה בגין בביצוע עבירות אלו. בהקשר זה אף נפסק לא אחת, כי בעבירות כלכליות, גובר משקלו של השיקול ההרתעתי על משקלן של נסיבותיו האישיות של האדם שדינו נגזר (ראו ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לה (3) 211; ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, עומדים לחובתו של המבקש עברו הפלילי והעובדה שהוא ביצע את העבירות האמורות במשך ארבע שנים רצופות. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע, ועל כן אף לוּ היה מוכח בפניי כי עלה בידו של המבקש להסיר את המחדל וכאמור איני סבור כן, לא היה די בכך כדי להצדיק את התערבות בית-משפט זה בעונש שהוטל עליו. זאת, בהתחשב, בין היתר, בטיב העבירות, בהיקפן, בעברו הפלילי של המבקש ובשיקולי הרתע ה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 3.8.06 בעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין, מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 3.12.06 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.